פרשות נצבים וילך,
רגע לפני סיום התורה.
קולות השופר מימי הדין כבר מהדהדים בנשמותינו,
והלב הומה.
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל דרש, בימיו האחרונים, את הפרשיה המופלאה בה משה רבנו מלמד אותנו על המרחק בינינו לבין התורה והקדושה, שנראה לעין וללב עצום, ובעצם הוא לא קיים כלל:
"לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" – הקדושה עלולה להיראות לנו בלתי מושגת. אבל זה מתחיל בטעות רוחנית אחת שמערבבת את המבט: המחשבה שאנחנו צריכים מישהו שישמיע לנו את התורה.
ישמיע במובן של הסבר, תיווך, הבנה שנדרשת כדי להשיג משהו מרוחק.
"ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה". זה נורא קשה להגיע מעבר לים ולהשיג סחורה מארצות אחרות, ושוב המילה החוזרת: 'ישמיענו אותה'.
המבט האמיתי שונה לגמרי:
"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". בלי לשמוע, בלי תיווך והנגשות. נעשה ונשמע!
התפיסה שהתורה באה מאיזה מקום רחוק, ואנחנו צריכים להבין האם ואיך היא מתאימה לנו, לחיינו, לאתגרנו –
היא מקור כל היאוש והנפילות. איך נצליח לתווך את העולם האלוקי, המופלא, הבלתי מושג – אל חיינו הפרטיים והלאומיים המלאים מהמורות ומעקשים?!
וההבנה שהתורה והקדושה, העולמות האינסופיים הרחוקים כל כך – הם הם נשמתנו, הם בנו ואנו בהם, כל רצונותינו ושאיפותינו ואפילו כל נפילותינו והסתבכויותינו, הכל נובע מהם –
היא זו שמולידה מיד את היכלות לעשות, בתמימות, באהבה. לבנות חיים שלמים של לימוד ומעשה, של תשובת הפרט ותשובת הכלל.
היא ראש השנה שקודם ליום הכיפורים, כי כשכל פעול ידע לא רק שיש אלוקים אלא שאתה פעלתו, מיד כל אשר נשמה באפו יוכל לומר – ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
שבת שלום!
שבת שלום יאיר