עולם התכנון של ישראל נגוע בחולאים שהולכים ונחשפים בתחקירים השונים. באחרונים שבהם חשפנו בקול היהודי את סיפורו של חמאיסי, איש אקדמיה מוסלמי שפעל באופן ישיר מתוך מערכת התכנון של המדינה במאבק נגד ישראל למען האחיזה הערבית-פלשתינית בגליל ובנגב. חשפנו גם את סיפור מועצת כפר קרע, שהופכת בחסות המדינה לעיר ענק אסלאמית שתחלוש על כביש 6, ולא מזמן סיפרנו כאן גם על תכנוני ההרחבה הבלתי נתפסים של כפר מנדא. 

המקרים הללו מתווספים לאין-ספור תוצרים תכנוניים בלתי נתפסים, שכולם נובעים מרציונל אחד: התעלמות מוחלטת מהעימות הלאומי בין יהודים למוסלמים בתוך המדינה. גם אחרי מאורעות שומר החומות וטבח שמחת תורה מערכת התכנון רואה בערבים מיעוט חלש שצריך לחזק, והתפיסה הזאת מעורבת בפחד עמוק מעימות עם המגזר הערבי. כך נוצרות מוטציות תכנוניות בחסות הממסד.

ברמה הפרסונלית ייתכן שבמערכות הללו יושבים לא רק אנשים שהם נגד המדינה היהודית באופן מודע (אף שברור שגם הם קיימים). אפשר להניח שהרוב המוחלט של הפקידים הם אנשים נורמטיביים שפשוט למדו להתיישר עם הנחות היסוד הללו. הם השתכנעו שאין דרך להתמודד עם המציאות בשיח האזרחי הקיים, ותחת אצטלה של חוסר ברירה הם מוצאים את עצמם שותפים לאחת החבלות החמורות ביותר במדינה היהודית. 

המערכת הזו גם אינה פועלת בחלל ריק; היא נעולה בבריח משפטי מאז ימי החלטות מני מזוז, שהפקיעו את סמכות הקמת היישובים מידי הדרג הנבחר והעבירו אותה לפקידות. באטמוספרה הזו אמירת צמד המילים "ייהוד הגליל" נחשבת לגזענות.

בכתבה הזו אנחנו מנסים לברר איך אפשר לבלום את רכבת ההרים הזו. מתברר שעולם התכנון, אף שהוא כמעט לא מדובר, הוא צומת מכריע בקיומה של מדינה יהודית. ננסה להבין איך הופכים ב-180 מעלות את הדהירה הזו, כדי שמערכות התכנון יחזרו למטרה הלאומית שלשמה התכנסנו כאן: בניית מדינה יהודית. מקום שבו במובן הכי יסודי מתעדפים בגלוי יהודים. 

התוצאות בשטח עד כה אינן פשוטות. יוזמות וארגונים שמנסים להיכנס לתחום עדיין מגששים באפלה ומנסים למצוא את דרכם בין פקידים שמנסים לחזור בתשובה לאחר 7 באוקטובר אך מסרבים להודות באשמה. בינתיים אין ריק, והערבים מנצלים היטב את הגמגום שלנו.

מי כאן מסוגל להגיד: יהודים עדיפים ממוסלמים? 

נוח להאשים את מערכת המשפט, את החוקים או את הבירוקרטיה. אך האמת מורכבת יותר: הקיפאון בהקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב אינו רק כשל חוקי אלא ביטוי לכניעה ערכית עמוקה. הדרג הנבחר, מי שאמור לייצג את התודעה הלאומית של העם, פשוט נכנע לשיח האזרחי. אבל האמת המדויקת יותר היא שגם אנחנו האזרחים נכנענו לו. לא בטוח כמה מדברים כאן באופן משוחרר על שבמדינה יהודית צריך לתכנן ליהודים יותר משמתכננים למוסלמים.

תקרת הדרישות הלאומית התכווצה לכדי תחינה לשוויון; הימין מבקש לכל היותר שלא יפלו יהודים לרעה לעומת ערבים. הדרישה לייהוד ממשי, לתיעדוף מובהק וגלוי של היהודים במרחב, פשוט נמחקה מהתודעה.

מצד אחד יש רצון פנימי, בסיסי ופשוט של רוב היהודים שלא לחיות בצל אוכלוסייה מוסלמית עוינת ולשמור על אחיזה יהודית מובהקת. מצד שני מתנגשת בו תחושת חובה מוסרנית שהוטמעה בו: החובה הדמוקרטית כביכול לתכנן, לפתח ולהסדיר בעבור אותה אוכלוסייה בדיוק.

מוסדות התכנון זיהו את הקונפליקט הפנימי הזה, נכנסו אל הריק הערכי ופשוט יישרו קו עם הנחות היסוד של מדינת כל אזרחיה. המערכת לא חיפשה לעשות רע בכוונה; היא פשוט פעלה במרחב שהיהודים איבדו בו את השפה הלאומית שלהם. כך עולם התכנון, הנתפס בטעות כתחום טכני ואפור, התברר כחזית מרכזית.

ההתעוררות מבפנים: הכירו את המכון לתכנון ציוני

לנוכח הריק הזה משמח וחשוב לראות ניצנים של התעוררות הבאים דווקא מלב הממסד ועולם הנדל"ן. ערן רולס, יושב ראש מרכז הבנייה הישראלי, וחגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, זיהו את הקטסטרופה: 25 שנים שכמעט לא קמו בהן יישובים יהודיים בגליל ובנגב. ההתפכחות הזו הולידה לאחרונה את המכון לתכנון ציוני. "אני יכול להגיד כאן שאישית אני מכה על חטא על שלא הייתי מודע לזה ולא עשיתי כלום בנושא, ויש לי יכולת לעשות", הודה רולס בגילוי לב בשיחה בינינו.

המכון מציע תוכנית פעולה אופרטיבית המורכבת מארבע זרועות. הראשונה והבסיסית היא מדיניות ושתדלנות פוליטית: שינוי תמ"א 35 והנחיות היועמ"ש שקיבעו מתאר ארצי מסוים וקשוח שממנו למעשה נגזרות התוכניות שאנחנו שומעים עליהם, ובה בעת החזרת הכוח והסמכות להקמת יישובים לידי הממשלה.

חידוש מעניין הוא הקמת מה שהם מכנים "אקדמיה לתכנון ציוני", היינו הכשרת אנשי מקצוע וצעירים שישתלבו במוסדות התכנון ויביאו אליהם רוח חדשה. המהלך השלישי שמתכננים במכון מפתיע ומקורי: דירוג הפקידות הממשלתית, יצירת מדד פומבי שיעקוב אחר מקבלי ההחלטות. רולס מסביר: "דירוג מקצועי; כמו שאתה מדרג BDI, אנחנו נדרג אנשי קבלת החלטות ונזהה מי תוקע מקלות בגלגלים ובעצם משהה את כל האירוע הזה".

הזרוע הרביעית היא קמפיין ציבורי נרחב: דחיפה ציבורית ותודעתית להקמת יישובים חדשים. כדי לצלוח את המוקשים המשפטיים ההצעה היא להקים "יישובים שיהיו מיועדים ללוחמים וללוחמות ממשרתי צה"ל".

שאלתי את רולס על הבחירה במונח 'ציוני' ולא במונח 'יהודי', כי גם אם מדובר בניסיון פרגמטי לעקוף את שומרי הסף של מערכת המשפט, הבריחה לכאורה מלומר 'יהודי' משחקת בשפה שבה האמירה הפשוטה "אדמה ליהודים" נחשבת לטאבו. רולס מודע לבחירה: "אצל החרדים המילה ציוני נשמעת משהו שהוא אנטי-דתי. אבל לא, הגיע הזמן שהציבור החרדי יפסיק לחשוב שהמילה ציונות היא אנטי-חרדית, היא ממש לא".

זה לא בהקשר של החרדים אלא בהקשר של הקונפליקט הלאומי עם המוסלמים. יש פה קונפליקט שצריך לשים על השולחן.

"קח את יוסף חדאד לדוגמה. הוא לא יהודי, אבל הוא מבין שהמדינה הזאת יהודית. הוא היה לוחם בגולני, הוא משלם מיסים. מגיע לו להיות גם חלק מהאירוע. היום גם דרוזי יכול להיות ציוני, והם ציונים, וגם בדואי אחד מ-100,000 יכול להיות ציוני".

האם הפקידות חוזרת בתשובה?

יונתן אחיה, יושב ראש 'ארצנו', שעוקב מקרוב אחר נבכי עולם התכנון, מצביע על תופעה פסיכולוגית ומערכתית מרתקת: התעוררות מאוחרת של פקידים ואנשי ממסד ציוניים ששנים זרמו עם המערכת, ואחרי 7 באוקטובר התחילו לקלוט את ממדי האסון שהמיטו במו ידיהם. זו אינה קבלת אחריות מלאה או הודאה באשמה, אלא ניסיון לתקן את הספינה תוך כדי תנועה.

הדוגמה המובהקת והמרתקת לכך היא שותפו של רולס להקמת המכון, חגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. רזניק הוא איש לאומי וציוני שבא כעת לעשות תיקון, אך אי אפשר לברוח מעובדת היותו אחד האנשים החזקים ביותר באותה מערכת ממש. הוא זרם איתה, אולי בלי לשים לב לתוצאות הקטסטרופליות בשטח, וכעת הוא מנסה לשנות את המציאות שהוא עצמו היה שותף לעיצובה.

אחיה אינו עוצר רק בניתוח האנושי של המערכת; יש לו משנה אופרטיבית ברורה בדבר הצעדים שחייבים להתבצע כדי לחלץ את התכנון הלאומי מהבוץ. ברמת המקרו, הוא דורש הכרעה מדינית חדה שחותכת את מסך התקינות הפוליטית. "עד שאתה לא מכתיב מדיניות של ממשלה שאומרת 'המטרה שלי היא ייהוד הגליל', אתה לא יכול להתקדם", הוא מבהיר. "האמירה 'ייהוד הגליל' מתנגשת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועם עקרון השוויון. בלי שינוי הדירקטיבה העליונה הזו, הפקידים לא יוכלו באמת לתכנן ליהודים גם אם ירצו". 

לצד זאת ברמת המיקרו אחיה מציג שורת פתרונות מעשיים שנועדו לעקוף את החסמים הקיימים:

• שבירת שוק הקרקעות לטובת יהודים: אחיה מציע להפסיק לשווק קרקעות בפריפריה לפי מחירי שוק חופשי ('לוח שוק'), שמרקיעים שחקים ומונעים מקהילות להתפתח, וסנדל אותם ל'לוח שומה' ממשלתי קבוע ומוזל. הפתרון שלו פשוט וישיר: "תן חצי דונם לכל חייל משוחרר במדינת ישראל תמורת 400,000 שקלים".
• 'בני המקום' ליהודים: במגזר הערבי המדינה מאפשרת לשווק מגרשים בהעדפת 'בני המקום', ואילו ביישובים היהודיים אי אפשר כיום להגדיר צביון או לתעדף את תושבי המקום. "אתה צריך שיהיה סעיף 'בני המקום' ליהודים", פוסק אחיה. "אתה צריך שתהיה לך יכולת לתעדף יהודים בלי שיגידו לך שזו גזענות".
• ביטול חסמים ('לוח 2'): כדי לאפשר לרשויות יהודיות לצמוח, נדרש שינוי של 'לוח 2' בתוכניות המתאר (המגביל הרחבות ביישובים) והפניית תקציבים שיאפשרו לרשויות יהודיות להכשיר מגרשים ולעודד התחדשות.
• 

וחוק אום אל-פחם: התובנות של רגבים

הניסיון להסיט את רכבת התכנון ממסלולה אינו משימה של רצון טוב בלבד; מדובר בשדה קרב מקצועי, יקר במיוחד, שארגוני שמאל שולטים בו כיום ללא מצרים. בעז ארזי מתנועת רגבים, ארגון המומחה במאבק על אדמות הלאום, מכיר מקרוב את התסכול הזה. בשיחתנו הוא חושף כי ברגבים ניסו להרים בעבר מיזם שיעקוב אחר התכנון הקלוקל במגזר הערבי, יגיש התנגדויות ויציע פתרונות. 

"עולם התכנון הוא עולם מאוד מאוד יקר", מסביר ארזי, "מושקעים בו מיליונים על גבי מיליונים. אם אתה רוצה להשפיע על תכנון, תסתכל על התקציב של עמותת 'במקום' (ארגון זכויות אדם הפועל בתחום התכנון, י"ר), ואז תבין על מה אני מדבר. בשביל להרים דבר כזה צריך משהו גדול, שיש בו כמה וכמה מתכננים ואדריכלים ומומחים אחרים מהתחום". לעומת המיליונים והסוללות המקצועיות של ארגוני השמאל, שדוחפים לתכנון של מדינת כל אזרחיה, הימין הלאומי בא לזירה חסר משאבים ונטול כוח אדם מקצועי מאורגן.

אך הבעיה אינה מסתכמת רק בכסף, אלא בגישה הנפשית של הפקידים. לדברי ארזי, הפקידים אינם בהכרח עוכרי ישראל, אלא אנשים שפועלים מתוך רצון להיות נחמדים ולהימנע בכל מחיר מעימות עם המגזר הערבי. כדי להמחיש את הטירוף המערכתי הוא מציג את תוכנית המתאר של אום אל-פחם (תמ"ל 1077), שהמדינה מבקשת להלבין בה 3,500 יחידות דיור שנבנו באופן בלתי חוקי. "מטרת-העל של המתכננים הייתה להכשיר את השכונה הזאת בלי להרוס אפילו מבנה אחד", מתאר ארזי את האבסורד. "זה הזוי. ברור שזה לא שיקול תכנוני".

אתה אומר שהפקידים הם אנשים טובים אבל מעיד שהם עושים דברים נוראיים. זה לא קצת סלחני במבחן התוצאות המטורפות שזה חולל לאורך השנים? 

"הם אומרים 'אנחנו לא רוצים לאכוף את החוק כלפי המיעוט הערבי, ולכן אנחנו רוצים לעשות בלגן; אנחנו לא רוצים שיהיו מריבות עם אף אחד, לכן נרצה את כולם'. התוצאה של הפחד מהעימות הזה היא אובדן השליטה על הקרקע. בערים היהודיות בונים לגובה, ובמגזר הערבי ממשיכים לבנות בקומה אחת או שתיים ודורשים עוד ועוד התרחבות אופקית. 

"הערבים הצליחו ביום האדמה ובאירועי אוקטובר לגרום שמדינת ישראל לא תפקיע קרקעות", מסביר ארזי, ומציע פתרון שובר שוויון בגישת ה-D9: "צריך לעשות כמו שעושים לכולם. לגרום להפקעת קרקע, להעביר אותה לבנייה, לתת כסף לבעלים, ועכשיו לבנות שם מגדלים באחריות המדינה".

תמונת מראה: 'תקאדום' כתוכנית עבודה ציונית

בעוד ארגוני הימין שוברים את הראש כיצד לחלץ את ההתיישבות מהבוץ ואיך לנסח תוכניות ליהודים בלי שבג"ץ והייעוץ המשפטי יפסלו אותן, מתברר שהמדריך המלא והמושלם כבר נכתב, תוקצב ואושר. הבעיה היחידה? הוא נכתב בשביל המגזר הערבי.

מדובר בהחלטת ממשלה 550 מיום 24 באוקטובר 2021, "התוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית", המוכרת בכינויה 'תקאדום'. התוכנית, שהועברה תחת ממשלת בנט-לפיד ובדחיפתו של מנסור עבאס, היא מסמך ארוך ומדהים בהיקפו שנועד להזרים מיליארדים למגזר הערבי. בשיחתנו הפנה אותי אחיה ישירות אל פרק הדיור בתוכנית (סעיף 13–14): "תחליף את המילה 'ערבי' ב'יהודי', ויש לך תוכנית מוכנה לייהוד הגליל, כולל תקציבים ופירוט".

צלילה אל הסעיפים הללו חושפת את גודל האבסורד. היא מראה כיצד מדינה שמשותקת משפטית לנוכח בנייה יהודית, מגלה גמישות רגולטורית חסרת תקדים כשמדובר בבנייה ערבית. הנה כמה דוגמאות מהתוכנית הממחישות כיצד נראית המכונה הממשלתית כשהיא רוצה לעבוד, ואיך זה היה נראה אילו החלפנו את המילה 'ערבי' ב'יהודי':

• העדפת 'בני המקום' בשיעור חסר תקדים (סעיף 13.יז): בזמן שיישובים יהודיים קורסים תחת איסורים משפטיים לתעדף את צעיריהם, סעיף זה קובע בחינה של הגדלת שיעור בני המקום ל-75% מסך הזכויות המוקצות ביישובי מיעוטים. תארו לכם החלטת ממשלה שמשריינת 75% מהמגרשים בגליל אך ורק לצעירים יהודים ומשוחררי צבא מאותו אזור.
• סבסוד פיתוח וריסוק מחירי הקרקע (סעיף 13.ז, 13.יד): אחיה הציע קודם לכן לשבור את מחירי השוק ולתת לחיילים מגרשים ב-400,000 שקלים. בתוכנית 550 המדינה פשוט עושה זאת בשביל המגזר הערבי: היא מעמיקה את סבסוד עלויות הפיתוח, לעיתים עד 60% ו-75% מעלות הפרויקט, ומעניקה עד 120,000 שקלים סבסוד ליחידת דיור, אפילו בקרקע פרטית.
• הלבנת עבריינות ופטור מרגולציה (סעיף 13.ח, 13.לד): התוכנית מזרימה מאות מיליונים ל"שיקום תשתיות בשכונות ותיקות", מכבסת מילים לחיבור תשתיות למבנים בלתי חוקיים בעליל. יתרה מכך, בסעיף 13.לד.2.ד הממשלה דורשת לבחון "ניתוק מוחלט של הזיקה בין תשלום חובות מיסוי מקרקעין לבין רישום הנכס", כדי להקל על עברייני תכנון ומס לרשום את נכסיהם. זוהי גמישות מוחלטת של שלטון החוק למען אוכלוסייה ספציפית.
• הזרמת הון למערך התכנון המקומי (סעיף 14): סעיף שלם המקצה 180 מיליון שקלים רק כדי לתגבר, לחזק טכנולוגית ולהוסיף תקנים לוועדות המקומיות בחברה הערבית מתוך מטרה מוצהרת אחת: האצת הוצאה של היתרי בנייה.
• אחד הכלים הצבעוניים בתוכנית הזאת הוא הלוואות קסם למבנים שחורים עוקפות בנקים: מאחר שמדובר בבתים בלתי חוקיים רבים, הבנקים מסרבים באופן טבעי להעניק להם משכנתאות. הפתרון של החלטה 550? המדינה מעמידה תקציב ומתאימה את הרגולציה כדי לעקוף את הבנקים. "יש להם בעיה של מימון ושל משכנתאות, כי זה מבנה לא-חוקי", מסביר אחיה את גודל ההזיה. "אז מעמידים תקציב לפתור את בעיית ההלוואות. סוג של קרן ממשלתית למשכנתאות או עזרה בתיקונים רגולטוריים, שגם משהו לא-חוקי יוכל לקבל משכנתה. זה מטורף".

הסעיפים הללו מוכיחים שאין באמת חסמים משפטיים או תכנוניים שאי אפשר לפצח. כשממשלת ישראל מקבלת החלטה אסטרטגית ברורה, כל המערכות מתיישרות.

הטובים לתכנון

שנים ארוכות התרגלנו לראות בוועדות התכנון, בלוחות השומה ובתוכניות המתאר מרחב טכני אפור ובירוקרטי. השארנו את הזירה הזו למשפטנים, לאדריכלים ולפקידים, ואת המאבקים הלאומיים הגדולים שלנו ניהלנו בכנסת, באולפני הטלוויזיה או בבתי המשפט.

אבל האמת המרה, שהולכת ומתבררת כעת במלוא עוזה, היא שזירת התכנון מהותית ומכרעת הרבה יותר מכל דיון פוליטי. זוהי החזית שבה הוכרעה, ממש מאחורי הגב שלנו, שאלת זהותה של מדינת ישראל. בזמן שהתווכחנו בחוץ אם אנחנו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, עולם התכנון הכריע מזמן לטובת האפשרות השנייה, ויישם אותה בשטח ביעילות, בשקט ובהרבה מאוד שרטוטים, תקנונים וחוקים. התכנון יצר הכרעה דה-פקטו במלחמה שלא ידענו בכלל שאנחנו מנהלים.

כעת, כשהתמונה הולכת ומתבהרת, ברור שהפתרון אינו יכול להסתכם רק בשינוי של סעיף כזה או אחר בחוק, אלא גם בהון האנושי. כדי להפוך את הספינה הכבדה הזו ב-180 מעלות, המחנה הלאומי זקוק לקריאת כיוון חדשה ומהדהדת: הטובים לתכנון.

ממש כפי שהציונות ידעה היטב לאורך שנותיה לכוון את טובי בניה ובנותיה להתיישבות, ליחידות העילית בצה"ל, לגרעינים התורניים או לעולם המשפט, כך עליה לעשות כעת במקצועות התכנון, האדריכלות, הגאוגרפיה והשמאות. עלינו לא רק לחפש את הפרצה המשפטית הבאה או לבנות על פקידים שיחזרו בתשובה. אנחנו צריכים לוודא שסביב שולחנות השרטוט ובוועדות התכנון ישבו צעירים וצעירות שהחזון הלאומי-יהודי זורם בעורקיהם.

ברגע שהמצפן הערכי יהיה ברור ויציב, תימצא הדרך הטכנית והחוקית ליישם אותו.