בקעת הירדן אינה אזור שקל לחיות בו בימי הקיץ. יש לה לבקעה חום מיוחד משלה, שבימים של אוגוסט מרתיע גם את החזקים ביותר. אבל בקעת הירדן אינה רק כביש 90 בדרך לצפון, כביש שמתפתל בין ים המלח לבית שאן. היא למעשה, עד שנחזיר לעצמנו גם את עבר הירדן, נחלת שני השבטים וחצי המנשה, חלק מהגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, מאילת ועד חמת גדר, כ-500 קילומטרים של גבול עם מדינת ירדן.

אומנם יש לנו הסכם שלום עם ירדן, אבל האדמה רועדת תחתיו. ירדן מעולם לא הצטרפה לברית חובבי ציון, מספר הברחות הנשק דרך הגבול הזה מטריד את צה"ל, ובעיקר, אחרי 7 באוקטובר, ירדן היא בפועל הגבול היבשתי שלנו עם איראן, ולא רק איתה: זהו שער הכניסה לישראל והפגיעה בה גם על ידי החות'ים, שמודיעין על חוליות שלהם באזור כבר הגיע לצה"ל בעבר. בימי עם כלביא ושאגת הארי נפרסו אלפי חיילים באילת ולאורך הגבול לנוכח מודיעין שכזה.

הגבול הזה עם ירדן היה שנים ארוכות החצר האחורית של צה"ל. הגדר שהוצבה הייתה מצ'וקמקת ומנוקבת חורים, צה"ל לא רישת את האזור במצלמות, והגדודים שהוצבו בגזרה לא נחשבו לגדודים המובחרים בצה"ל, במילים עדינות. על שריון ותותחנים אין בכלל על מה לדבר.

גם הפלוגות שהופקדו על הגזרה הוצבו הרחק מן הגדר. לדוגמה, פלוגה שמחזיקה גזרה חשובה במרכז בקעת הירדן הוצבה בתוך החטמ"ר, מרחק נסיעה לא-קטן מהגבול. זוכרים מה היה בנחל עוז, מוצב שלכאורה שמר על הגבול אבל בפועל היה רחוק מהגדר ומוקם רחוק מהגדר יותר מהיישוב נחל עוז עצמו? זה בדיוק המצב שהיה בגזרה המזרחית ערב 7 באוקטובר: יישובים בחזית, מוצבים בעורף. קונספציה במלא מובן המילה.

"אילו תקף האויב בו בזמן מעזה, מלבנון, כמו שתוכנן, ומהגזרה כאן במזרח, היינו במקום אחר לגמרי", אומר קצין בכיר בגזרה. "הם היו מגיעים באלפיהם ללב הארץ. מהבחינה הזו 7 באוקטובר הציל אותנו", הוא אומר את מה שרבים אומרים בלב אבל מפחדים לומר בקול: "האירוע הזה העיר אותנו מתרדמה. היום אנחנו במקום אחר לגמרי".

בניין הכוח

כמעט שלוש שנים חלפו מערב 7 באוקטובר, והגבול המזרחי של היום אינו הגבול המזרחי של אז. מדינת ישראל מותחת לאורך הגבול בעלות אדירה גדר חדשה שדומה מאוד לגדר המערכת בעזה, אותה גדר שלא הראתה את כוחה ביום הדין. "גדר אינה מכשול", מצדיק באוזניי הקצין את ההשקעה בגדר, "גדר היא רכיב נוסף במכשול".

עוד לפני שנצלול למה שקורה בשטח, במגבלות הצנזורה, חשוב להגיד: השינוי הגדול ביותר הוא לפני הכול בתודעה. צה"ל הבין שהגבול המזרחי אולי שקט וכרגע אין בו תמרון, וממילא הוא בדחיפות מבצעית משנית, אבל בחשיבה כוללנית לטווח ארוך זהו הגבול שנשקפת ממנו סכנה גדולה יותר משנשקפת מעזה ואולי גם מלבנון. במסגרת הגמילה מקונספציית ערב 7 באוקטובר הוקמה אוגדה חדשה, המופקדת על כ-300 קילומטרים באזור הגבול המזרחי, מבית שאן ועד מושב עידן, אוגדה 96, אוגדת הגלעד, והוכפפו לה גדודים ייעודיים. אוגדה אחרת מטפלת באזור הדרומי עד אילת.

האוגדה הוקמה לפני כשנה, ויעד המוכנות הוגדר לתחילת 2027, סד זמנים מהיר לסדר גודל כזה של כוחות. היעד והמשימה הראשית שבראש כל הכוחות במרחב: לעולם לא עוד, אצלנו זה לא יקרה. אבל כשמסתכלים בשטח מבינים עד כמה זה מורכב.

משה טבנקין: "יש מעט אוחזי נשק ביישובים, כי התושבים די מבוגרים, ואנחנו מכניסים 180 חבר'ה בשנה להיות חמושים במרחב"

הגבול ארוך, והמרחקים בפועל בין היישובים ובסיסי צה"ל ובין הגבול והאויב שמעבר אינם גדולים, לא הרבה יותר מהמרחק שנסעו הטנדרים ב-7 באוקטובר. נהר הירדן, שמתפתל בשיפולי הגבעות הקירחות, משמש בכל זאת סוג של מכשול טבעי. רחפנים, כמובן, יכולים לחצות את המרחב בקלות. "רחפני נפץ וכטמ"מים מתאבדים עוד לא הגיעו לכאן", אומרים לי כאן. "אבל זה יגיע, וזה מעסיק אותנו מאוד". תרחיש הייחוס: חדירת חוליית מחבלים, אירוע שלא קל למנוע בגבול ארוך כל כך. תרחיש הקיצון: חדירה רבתי בסגנון 7 באוקטובר.

המטרה של האוגדה לפיכך היא עצמאות בשטח. בקעת הירדן מרוחקת, ומדינת ישראל אינה רוצה לספוג שוב מתקפה שיידרשו בה כמה שעות עד שכוחות צה"ל יצליחו להגיע, ובינתיים תושבים ייטבחו בבתיהם. האגודה החדשה עסקה בשנה האחרונה באינטנסיביות בבניין הכוח, וצברה יותר מ-15,000 אנשי מילואים במצבת כוח האדם, כולל חמישה גדודי חי"ר המשויכים לה "שיכולים להגיע בשריקה" ויחידות התערבות מהירה, גדודי בזק שהוקמו לאחר שמחת תורה תשפ"ד על סמך תושבי האזור.

תותחנים כאמור עדיין אין שם, גם לא שריון, אבל הנה הבשורה, ולא רק לצה"ל ולמערכת הביטחון אלא גם להתיישבות: בא"ח העורף, ששכן מאז פרוץ המלחמה בנבי מוסא, ליד ים המלח, חוזר לזיקים, ומפקדת חטיבת השריון המפוארת 188 עוברת לתבץ שבבקעה. המשמעות: כוח שריון זמין למדי בגזרת בקעת הירדן. חיילי חטיבת חשמונאים יהיו מעתה באופן קבוע בנבי מוסא.

מוצבי גנדי חוזרים לחיים

ליטרים רבים של דיו נשפכו על הבנת הקונספציה שאחזה בנו ב-7 באוקטובר בגבול עזה ועל שיטת ההגנה והתפיסה הביטחונית שאפשרה לאויב לחדור מעשרות נקודות בלי בעיה. המוצבים היו הרחק מאחור, וצה"ל סמך בעיקר על הגדר ועל המצלמות. הקיבוצים הפכו לחזית ונותרו חשופים, ללא הגנה, המוצבים לא היו בנקודות מגינות. כיום אומרים בצה"ל: התפיסה ברורה. לוחמים בחזית, לפני התושבים. מוצבי קו צהוב על קו המגע בנקודות שולטות מתוגברים בכוחות שריון. אחריהם, אם ייפרצו, נמצאים הגדר ושאר מרכיבי המכשול.

זה בדיוק מה שמתרחש בשנה האחרונה גם בגבול המזרחי של המדינה. הפלוגות שישבו בבסיסים אחוריים עוברות קדימה.

זה סיפור מטורף: לאחר מלחמת ששת הימים בנו בצה"ל, בניצוחם של רחבעם זאבי ואורי אור, שורת מוצבים תת-קרקעיים בנקודות שולטות בגבול המזרחי שעל הירדן. המוצבים, שמזכירים את המוצבים הישנים בגבול סוריה, ברמת הגולן, מכילים גם הם חדרים תת-קרקעיים ממוגנים, עמדות ירי ותעלות קשר.

את הגדר בנה צה"ל מערבה משם, והמוצבים עצמם ננטשו, העלו אבק, צמחייה ועטלפים, שהפכו את החדרים התת-קרקעיים למערות קינון. אני עולה על אחד המוצבים, והתצפית מרשימה: גאון הירדן פרוס תחתיי, בתרי הרים חשופים משתפלים מתחת למוצב, למטה לתוך העמק, וממול הכפרים הירדניים נשלטים מהמוצב היטב באש ובתצפית.

יוסי מלסה: "אנחנו תלויים בעוקב מים ובגנרטור. לא היה לנו מזגן עד עכשיו, לאחרונה הבאנו גנרטור קצת יותר גדול, ויש לנו מזגן"

"קווי ההגנה לא יהיו עוד בשער", אומר לי הבכיר באוגדה. באוגדה חידשו את המוצבים הישנים של גנדי והעבירו קדימה, לחזית, אל מעבר לגדר, את הפלוגות הלוחמות. זוכרים את קו בר-לב שעל התעלה? קבלו את הגרסה החדשה: מוצבי קו המים שעל הרכס השולט על נהר הירדן.

המוצבים מדונדשים ברמה גבוהה, ואת הבונקרים הישנים ניקו וארגנו מחדש הלוחמים וחניכי מכינות. במקרה של התקפה או של טיווח אווירי, המוצבים הממוגנים מוכנים לקלוט את החיילים ולפעול כמוצב פלוגתי לכל דבר. "מאיראן עד ש"ג ארגמן", מצטט הבכיר סוג של סלוגן ומסביר את השיטה: רכיבי איסוף ומודיעין, מוצבי קו המים, חוות קדמיות ויישובים – חגורת ההגנה של מדינת ישראל. אנחנו נכנסים למוצב שמזכיר מאוד את תל עזקה ואת 'שעת נעילה': מפלצת אבן בת חמישים שנה חזרה פתאום לחיים, ויש בה הכול: מזון, מים וציוד תקשורת.

ויש כמובן ההברחות. בגבול הזה עוברים סמים וגם נשק, וכנראה לא מעט. בתפיסות שהצליחו בשנים האחרונות נמצאה כמות נשק ותחמושת גדולה, מה שמעלה את השאלה כמה לא נתפס ולאן כל זה מגיע. צה"ל, גם בגזרה הזו וגם בגזרת מצרים, עוד לא מתייחס להברחת הנשק כאל אירוע ביטחוני לכל דבר ועניין ואינו יורה אש מדויקת על מבריחי נשק. הרחפנים היו לאתגר מספר 1 של צה"ל בהקשרים של ההברחות, וגם בגבול המזרחי מוטרדים מאוד מהאיום המרחף. את ההברחות הקרקעיות, אומרים בצבא, הגדר החדשה ושרשרת מוצבי קו המים והאיסוף המודיעיני אמורים לחסום כמעט לחלוטין.

שילוב זרועות

את הסיפור של המהפכה בגבול המזרחי בכלל ובבקעת הירדן בפרט אי אפשר לחתום בלי להזכיר את מה שקורה כאן מבחינת ההתיישבות ושיתוף הפעולה יוצא הדופן שיש כאן לא רק בין המתיישבים לצה"ל, אלא גם בין שורת אגונים ארוכה, ובהם ארגונים חילוניים, ואפילו מזוהים עם השמאל.

בקעת הירדן היא על הנייר בשטחים, אבל בפועל היא קונצנזוס. קק"ל שופכת כאן כסף, והיא אינה היחידה: גם קדמא, איילים, השומר החדש והנוער העובד והלומד נמצאים כאן בשטח, בשורת מיזמים מהפכניים ומעוררי השתאות שמזכירים תקופות אחרות. בזכות שילוב הזרועות הזה קורים כאן דברים נפלאים, וזו כנראה ממש רק ההתחלה. שימו לב לזה, זכרו שקראתם על זה כאן לראשונה: בעוד עשר שנים תהיה בקעת הירדן מקום אחר לחלוטין מבקעת הירדן של היום.

להצלחה אבות רבים, אבל את הכתר התקציבי וההירתמות הממשלתית לאירוע יכולה לקשור לעצמה בעיקר אישה אחת, שרת ההתיישבות אורית סטרוק. מייד לאחר מתקפת חמאס היא זיהתה בחושיה החדים את הבעיה ממזרח ולחצה לכנס ישיבת קבינט מיוחדת לנושא, אגב הקצאת משאבים גדולים ממשרדה. הבעיה, הסבירה השרה, היא הגבול הארוך והחשוף. מאות פרצות יצר חמאס ב-42 הקילומטרים שמקיפים את עזה. אם כן, איך מגינים על 500 קילומטר מפני פלישת אויב מאורגנת בסגנון 7 באוקטובר?

קצין בכיר: "אילו תקף האויב בו בזמן מעזה, מלבנון, כמו שתוכנן, ומהגזרה כאן במזרח, היינו במקום אחר לגמרי"

גם האתגר הדמוגרפי הדיר את שנתה: שבע מועצות אזוריות מרכיבות את הגבול המזרחי, אך סך תושביהן אינו מגיע למספר התושבים במועצה האזורית שומרון למשל. חלק מהיישובים צמודי הגדר מבודדים ומרוחקים זה מזה, והגיל הממוצע של התושבים ושל חברי כיתות הכוננות מבוגר.

סטרוק לחצה, ובסיוע חבר הקבינט ראש מפלגתה בצלאל סמוטריץ', ב-18 במאי 2025 כונס הקבינט לדון בהעמקה באתגר הגבול המזרחי. בישיבה התקבלה החלטה על פיילוט בשיתוף המשרד להתיישבות ומשרד הביטחון ובביצוע החטיבה להתיישבות. שמונים מיליון שקלים הוקצו לפיילוט, שכלל בין השאר מחסניות קליטה: תקציבים ייעודיים להצערת האוכלוסייה ולחיזוק כיתות הכוננות. בין השאר יושם הפיילוט בנתיב הגדוד, בברוש הבקעה המבודד, בגרופית שבערבה, בנאות הכיכר ובעין תמר.

"אנחנו הגדר"

הצבא מכנה אותן היאחזויות ביטחוניות, ובמשרד ההתיישבות השם הוא חוות ביטחוניות. בפועל הכוונה לאותו מיזם, שאי אפשר לכנות אותו אחרת חוץ ממהפכה, שהיא לפני הכול בתודעה, כי הכול מתחיל בתודעה, מעבר מתודעת התמגנות ונסיגה לתודעה של פריצה קדימה, חזרה לימי המחרשה, העדרים והגידולים עד קו הגבול.

אלו אינן החוות הרגילות, שכבר שמעתן עליהן רבות בתקופה האחרונה, אלו ששומרות על שטחי המרעה והחקלאות בכל רחבי יהודה ושומרון ובנגב. עשרות כאלה כבר פועלות בבקעת הירדן. כאן מדובר במשהו אחר לגמרי: חמש חוות הוקמו בשיתוף עם צה"ל, שימו לב לזה, מעבר לגדר, על קו מוצבי קו המים.

קו הגבול הבין-לאומי בין ירדן לישראל הוא הנהר עצמו. מדינת ישראל בנתה את גדר המערכת הרחק מערבה משם, בחלק מהמקומות צמוד לכביש 90, משאירה אלפי דונמים של אדמות ישראליות מעבר לגדר. בחלק מהמקומות אושרה זה כבר כניסת חקלאים לשטח, את המוצבים כאמור לעיל העבירו בצה"ל קדמה מזרחה, וכעת הצטרפו למיזם הזה חוות חוצות גדר. חוות שיש בהן גידולי חקלאות ופרות וכבשים, שתפקידן לתפוס שטחים ולהיות עוד מגן על השער המזרחי של מדינת ישראל.

בשל המיקום חוצה הגדר תושבי החוות הם לוחמי הגמ"ר במילואים, ומחלקים את הזמן בין חקלאות לשמירה בעמדות. "היתרון שלהם הוא שהם תושבים שנמצאים שם כל הזמן ויש להם מה שמכונה זיכרון ארגוני והכרת השטח", מסביר אבנר גולדשמיט, מנהל המיזם הממונה על פיתוח הגבול המזרחי, שמינתה שרת ההתיישבות סטרוק. "יש כאן שילוב של צבא והתיישבות במובן המלא ביותר".

השטח נמצא בצו תפיסה צה"לית, וכדי לישון במקום שניהם, גם אשתו מור, ששירתה בפיקוד העורף, מגויסים למילואים בהגמ"ר

יוסי מלסה נולד באתיופיה, וכשהיה בן עשר עלה עם משפחתו במבצע שלמה. לאחר שנה במרכז קליטה בירושלים עברה המשפחה לקרוון ליד רחובות, ומשם עברו לראשון לציון והשתקעו בה. מלסה היה לוחם בחטיבת הצנחנים, ואחר כך עסק במסעדנות ובארגון אחריי. לימים חיפש משמעות גדולה יותר, מכר את בית הקפה והתחיל לחפש את משימת חייו. בשנת 2019 בדרך לא-דרך הוא מצא את דרכו לחווה בבקעת הירדן, התחיל להתנדב במקום, ולאחר מכן עבד שם בשכר.

לאחר שפרצה המלחמה הוא שמע על הרעיון של המובלעות, החוות הביטחוניות שיעברו מזרחה את הגדר. וכך לפני שנה וחצי עברו הוא ואשתו מור, שגם היא בת לעדה האתיופית, לגור שניהם במוצב זרזיר, חווה או היאחזות ביטחונית של צה"ל, אם תרצו, ממש על קו המים, מעל הירדן.

שבע מועצות אזוריות מרכיבות את הגבול המזרחי, אך סך תושביהן אינו מגיע למספר התושבים במועצה האזורית שומרון

לפעמים כשמדברים על חווה אנשים מדמיינים משהו פסטורלי, אבל במקום כזה ההתחלות קשות מאוד: השטח נמצא בצו תפיסה צה"לית, וכדי לישון במקום שניהם, גם אשתו מור, ששירתה בפיקוד העורף, מגויסים למילואים בהגמ"ר. חודשים ארוכים הם חיו שם לבדם, מתחלקים בשמירה בלילה, חצי לילה הוא, חצי לילה היא, וביום מפתחים את עדר הכבשים ואת החווה.

"אנחנו סוג של מוצב בפיקוד הפלוגה שתופסת את הגזרה", מסביר מלסה, "ולצד זה אנחנו מנהלים כאן בכוחות עצמנו חיים אזרחיים, מפתחים את החווה. האלוף הגדיר את זה היאחזות ביטחונית, ממש כמו פעם".

איך שורדים ככה בלילות ארוכים של שמירה חצי לילה?

"תקופה ארוכה היינו כאן רק אני ואשתי. במהלך היום באו לעזור מהמצפה של השומר החדש, אבל בערב היינו נשארים לבד. אין עוד גדר אחרינו, אנחנו הגדר. אי אפשר ללכת לישון, אנחנו ערוכים לכל תרחיש". מאז השתפר המצב: "לפני כמה חודשים הצבא אישר עוד שני תקנים של חיילי מילואים שנמצאים איתנו פה, ואנחנו ארבעה אנשים".

על כמה דונמים חולשת החווה?

"8,000 דונם", הוא אומר. "כרגע יש לנו עדר כבשים, וזה חלק משמעותי מהתפיסה הביטחונית. עד שהגענו הצבא לא הכיר את השטח. יש לי ניסיון בשטח. בכל בוקר ובכל ערב אני יוצא עם העדר למרעה ולומד את השטח. אני יודע אם מישהו עבר כאן. העדר הוא לא רק כלכלי, באמצעות העדר אני רואה את השטח.

"אנחנו כמובן רוצים לעשות כאן חקלאות ולהתפתח. בספטמבר תתחיל תוכנית החלוצים (ראו בהמשך, א"ס), ואז אמורים להגיע אלינו שישה-שבעה בחורים בשנת שירות אחרי שיעשו טירונות של שלושה שבועות. הם יוכלו לישון פה, ואז נוכל לפתח עוד את המקום. אנחנו מנסים לרתום גופים כמו קק"ל, כי לבד מאוד קשה להתפתח פה".

איפה אתם גרים, במוצב צה"ל?

"אנחנו גרים במוצב שננטש בשנות השבעים, בתוך הבונקר, ויש לנו משאית שהבאתי לכאן". מלסה שומע את ההלם שבקולי וממשיך לדבר בשטף כאילו הכול כאן נורמלי: "נכון שזה לא קל. אין תשתיות חשמל ומים, אנחנו תלויים בעוקב מים ובגנרטור. לא היה לנו מזגן עד עכשיו, לאחרונה הבאנו גנרטור קצת יותר גדול, ויש לנו מזגן".

בלי מזגן בבקעת הירדן?

"כשאתה רתום למשימה ולתחושת משימתיות, יש דברים שאתה מצליח להתגבר עליהם. באתי מהמזגנים של המרכז, אבל העניין של לעשות משהו משמעותי ולהיות במקם משמעותי נתן לי לראות את התמונה הגדולה, וזה מספק.

"יש לנו זכות להיות פה. אני תמיד מספר על הקשר של הקהילה שלנו לירושלים. הסבים שלנו חלמו להגיע לפה, למקום הזה. זו תחושה שאי אפשר לתאר. אנחנו חיים היום בשפע גדול, ולפעמים שוכחים את המשמעות שלנו בארץ הזו. אני זוכר את הקשר של הקהילה שלי עם ירושלים וארץ ישראל, ואין לי ספק שמה שאני עושה זה המינימום שאני יכול לעשות. אין חשמל ומים? זה מתגמד".

אם אתם רוצים לתרום לחוות זרזיר, החווה של יוסי ומור מלסה, אפשר בטלפון: 052-5712945

גששות עברית

שילוב הזרועות בין משרד הביטחון למשרד ההתיישבות הוליד תוכנית שאפתנית במיוחד שאמורה להזרים דם חדש לבקעת הירדן, לסייע לצה"ל במשימותיו ולתת זריקת מרץ של ממש להתיישבות במקום. שימו לב לזה: תוכנית החלוצים היא תוכנית הפועלת בקרב תלמידי מכינות קדם-צבאיות בגזרת הגבול המזרחי, שיתחילו את השנה בשלושה שבועות של הכשרה צבאית. ההכשרה הזו תזכה אותם בנשיאת נשק.

על פי התוכנית, שהגה משרד ההתיישבות, 27 מכינות קדם-צבאיות יפעלו במרחב הגבול המזרחי. כתשע מהן ישתתפו בתוכנית החלוצים, ושתיים מהן יהיו מכינות חוצות גדר, כלומר ישבו במובלעת הישראלית שמעבר לגדר המערכת, על קו המים, כמו במוצב זרזיר של הזוג מלסה. מכינה אחת מוקמת בימים אלו בבית הערבה ההיסטורית, על קו הגבול, ומכינה נוספת תקום בחמת גדר, צמוד לגבול.

משה טבנקין שימש 15 שנים קצין במג"ב. אם שם המשפחה נשמע לכם מוכר, אינכם טועים: טבנקין הוא נינו של יצחק טבנקין, הוגה הרעיון הקיבוצי. סבו הוא אהוביה טבנקין, דמות מוכרת ומי שהיה פעיל ונוכח במפעל הקמת יישובי יהודה ושומרון. לאחר שנות השירות בצבא חיפש טבנקין תפקיד בעל משמעות, וכך הגיע למכינת עין פרת.

קצין בכיר: "רחפני נפץ וכטמ"מים מתאבדים עוד לא הגיעו לכאן. אבל זה יגיע, וזה מעסיק אותנו מאוד"

לפני חמש שנים התחיל טבנקין להוביל מהלך של ירידת שלוחות של עין פרת לבקעת הירדן ולגבול המזרחי, "כי זה הגבול הכי בעייתי שנשכח מאחור", לדבריו. "אנחנו מביאים לכאן צעירים מהמיינסטרים הישראלי, מקו גדרה–חדרה, למקומות שהם לא חלמו שיגיעו אליהם". טבנקין גאה מאוד במפעל החלוצי שהוא מוביל ומספר בהתרגשות על התוכניות שהוא מקים סביב תוכנית החלוצים, "במקומות שיש בהם אתגרים לאומיים גאוגרפיים".

הוא עצמו מקים שש נקודות כאלה לאורך הגבול: בבית הערבה הישנה, במחנה צבאי נטוש ליד היישוב ייטב, בגלגל, בגיתית, ברועי ובנווה איתן שבעמק המעיינות. בבית הערבה הישנה, כאמור, מובלעת מעבר לגדר, כבר נמצאים שלושים חניכים. "יש מעט אוחזי נשק ביישובים, כי התושבים די מבוגרים, ואנחנו מכניסים 180 חבר'ה בשנה להיות חמושים במרחב. שמנו בבית הערבה הישנה כיתות לימוד וחדרי מגורים, החניכים עושים קורס גששות עברית כחלק מהלמידה על השטח ומראים נוכחות. זה כבר הוכיח שזה מפחית את החדירות. אנחנו פועלים תחת הצבא, המ"פ הגזרתי והחטיבה המרחבית.

"זה אירוע היסטורי", הוא אומר בהתרגשות. "זה דומה לגרעיני נח"ל של פעם, שמביאים חבר'ה צעירים למקום בור ומיישבים אותו. הנוער חוזר חמוש לחזק את הגבולות. הצעירים חוזרים לגבולות לעשות שנות שירות משמעותיות למען גבולות ישראל ולהתיישבות. רוב החבר'ה, חשוב לציין, לא-דתיים".

המוצבים עצמם ננטשו, העלו אבק, צמחייה ועטלפים, שהפכו את החדרים התת-קרקעיים למערות קינון. אני עולה על אחד המוצבים, והתצפית מרשימה

עוד בתוכנית הממשלתית: הקמת ישיבת הסדר חרדית בשיתוף עם השומר החדש וייסוד גרעיני נח"ל ומדרשות לבנות. כלל התוכנית הזו, שכבר קורמת עור וגידים וכאמור פיילוט שלה פועל בשטח, אמורה להיות מאושרת בקרוב בהחלטת ממשלה מיוחדת לחיזוק הגבול המזרחי, החלטה שמוביל המשרד להתיישבות של סטרוק עם משרד ראש הממשלה. אם תתממש ההחלטה, היא תהיה מהפכה לגבול המזרחי ולבקעת הירדן לא רק בהיבט הביטחוני, משום שיש שם גם כסף רב לחינוך, לתחבורה, לבריאות ולתעסוקה.

יש לה לבקעת הירדן קסם וקצב משלה. מי שפוקח את העיניים ורואה בה לא רק דרך פתלתלה בדרכו צפונה, יזהה שמשהו קורה בשטח. זרעים נובטים, אנרגיות חדשות מנשבות באוויר. מציאות חדשה קורמת עור וגידים.

הגבול הארוך-ארוך הזה שקט בינתיים, ועיקר העיסוק של צה"ל הוא סביב הברחות: רק השבוע תפסו שם משלוח סמים גדול במיוחד. האויב לא תקף ב-7 באוקטובר, והיום, כך בטוחים באוגדת הגלעד, אם ינסה לתקוף, ימצא את כוחות צה"ל במצב אחר לגמרי.