על סף הארץ המובטחת, הנשמה מתעוררת.

התורה כולה מתגלה בפנים חדשות. אמיתיות, עמוקות, מלאות חיים.

חיבור שמים וארץ, תורה ועבודה, עם ויחידים.

ומשה רבנו, כבד הפה והלשון שלא יכול להביע את פנימיותו במצרים –

מדבר.

מדבר ספר שלם.

תחילת דבריו – אמונה אדירה. בשונה מכל מה שהכרנו, משה מדבר מעומק נשמתו היישר אל עומק נשמתנו.

שמע, ואהבת, פרקים שלמים של אמונה וביטחון, אזהרות משכחה ואהבה אין קץ לקב"ה.

ויש מי שחושב שככה נראית התורה בארץ ישראל:

יפה, עמוקה, מלאה אמונה ואגדה, חיות וחזון,

בלי פרטים קטנים של מעשים ועוד מעשים, הררי הררים של הלכות.

ומגיעות פרשות ראה וכי תצא, ומלמדות:

בדיוק להיפך.

אהבה בין איש לאישה לא יכולה להישאר מופשטת.

הקשר הנשמתי של הורים וילדיהם איתן מכל איתן – אבל הוא דורש תחזוק וביטוי אינסופי.

כך סדר העולם:

ככל שהקשר הרוחני, הנשמתי, עמוק יותר –

כך הביטויים שלו דרושים יותר, מדוייקים יותר, עוצמתיים יותר.

משה 'מצניח' אותנו מ"מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך"

אל "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך"

כי כך הדרך היחידה לחיות חיים מלאי אהבה ויראה.

עוד מצווה ועוד אחת, עוד דקדוק בהלכה, עוד לימוד סעיף בשולחן ערוך,

והנשמה הולכת ומתרחבת, הולכת ומתקרבת.

הולכת ועולה.

חודש אלול השנה מביא איתו זרם אדיר של געגועים.

סמטאות העיר העתיקה לא ראו מאז חורבן בית שני זרם כזה של אנשים בכל לילה, בדרך אל הכותל המערבי.

וההמון הזה, עם ישראל החי הזה, דורש:

לא רק דיבורים של אמונה. לא רק רוח גדולה.

תפילות, מצוות, מעשים, סליחות.

האם ציבור לומדי התורה הארץ ישראלית, מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל, ידע להראות את הדרך הגדולה

אל תורה מלאה אמונה ואהבה, מלאה מצוות והקפדה?

שבת שלום!

***