אחת התופעות המוכרות בכל קמפיין פוליטי היא תיבת תהודה. המועמד מוקף באנשיו, פוגש את אותם קולות, ולכן עלול להתבלבל ולחשוב שהדעה של הסביבה הקרובה משקפת את דעת מאה אחוז ממצביעיו.

זו הסיבה שפוליטיקאים מכורים לסקרים. הם רוצים לבדוק בבדיקה ישירה מה עמדת הציבור שבוחר בהם, לא רק מה חושבים הכוורת והאנשים שהם פוגשים בבית הכנסת.

לכן סקרים הם כלי העבודה היעיל ביותר לכל פוליטיקאי. אבל הדברים נכונים לא רק לפוליטיקאים. לפעמים גם הציבור צריך סקרים כדי להשתכנע שהוא חושב נכון. לא-פעם אנשים מביטים בסקרים ומבינים שבעצם הם לא לבד. שהם חושבים נכון. גם אם הם התביישו עד היום לומר משהו, הם פתאום מבינים שזו העמדה של רוב הציבור ומותר להם לחשוב כך.

קחו דוגמה טרייה מהשבוע. כמה התעסקה התקשורת במועמדות של חברת הכנסת טלי גוטליב בליכוד, כאילו היא צפויה להיבחר למקום הראשון או מקסימום לשלישי. בפועל זו הייתה תיבת תהודה סגורה של בועת X, המשפיעה על הכתבים והעורכים בתקשורת אבל אינה מייצגת בכלל את בוחרי הליכוד. לא רק שהיא לא נבחרה במקום הראשון, אלא הגיעה למקום העשרים.

ובכן, מה מלמד אותנו הסקר המוצג לפניכם? קודם כול שיש פער עצום בין בועת התקשורת, גם הדתית-לאומית, ובין הציבור. אילו עקב אדם אקראי אחרי עיתוני המגזר בשלוש השנים האחרונות, היה אפשר לחשוב שהדגל החשוב ביותר לציבור הדתי-לאומי ביום שאחרי המלחמה הוא סוגיית גיוס החרדים. ממש כאילו מדובר כרגע במאבק הדגל של הציונות, שמחליף את מאבקי העבר נגד אוסלו וההתנתקות, ועליו צריכים להפיל את הממשלה ולוותר על כל ההישגים בהתיישבות ובניצחון המלחמה. גורמים מסוימים נתנו לציבור לחשוב שהסוגיה הזו חשובה יותר מהמאבק על זהותה היהודית של המדינה, משימת הגרעינים התורניים או החיבור לעם ישראל.

אבל מתברר שתיבת תהודה לחוד ומציאות לחוד. תוצאות הסקר מוכיחות מסקנה חד-משמעית: הציבור הדתי-לאומי מניף את הדגלים הערכיים והחשובים לעתיד מדינת ישראל, ובראש נמצא הביטחון, שמשמעותו ניצחון במלחמה והכרעה. אחריו המשימה הלאומית של הנגב והגליל, שהופכת למשימה הלאומית של הציונות ב-2026, ואפילו סוגיות כמו הכלכלה הישראלית ויוקר המחיה. כל הסוגיות האלה, לצד דגל ההתיישבות כמובן, עוקפות בפער את המאבק על גיוס שווה לכולם, שמעולם לא היה הדגל המרכזי של חזון הציונות הדתית.

כך גם בנוגע לשאלה אם הציבור הדתי-לאומי צריך מפלגה נפרדת משלו או שתם עידן המפלגה הסקטוריאלית. אילו עקבתם אחרי הנעשה בתקשורת המגזרית ערב הפריימריז בליכוד, יכולתם לחשוב שכל הציבור הדתי-לאומי מושקע במפלגת הליכוד ושזה הבית החדש של הציונות הדתית. בפועל הח״כים שמשתייכים לציונות הדתית נותרו הרחק מאחור ברשימה, והתברר שלא כצעקתה.

נתון די מפתיע נוגע לשאלת הריצה המשותפת של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. השבוע הסביר בן גביר – ובהיגיון רב – כי איחוד בינו ובין סמוטריץ פוגע בשניהם, ובעיקר פוגע בגוש. הם התייצבו כיום על שני קהלים שונים לחלוטין: בן גביר מביא את מצביעי הפריפריה, חרדים וצעירים חילונים, ואילו סמוטריץ' זוכה לאהדה בציונות הדתית ובהתיישבות.

ואולם למרות זאת, לפי נתוני הסקר, עדיין יש ציפייה גבוהה בקהל הדתי-לאומי לראות את שניהם רצים ביחד. מסתבר שהכמיהה לאחדות עדיין חזקה מהכול. אולי זה הנתון שיכול להסביר איך בפעם הקודמת הם גרפו יחד 14 מנדטים ורשמו קפיצה מטאורית יחד. כך, אף על פי שייתכן שכעת הם מביאים בסקרים מספר גבוה יותר של מנדטים (בן גביר עומד על יותר מעשרה מנדטים, וסמוטריץ' – על חמישה), עדיין יש רצון בציבור לראות את נציגי הציבור שלו הולכים יחד, משדרים אחדות שורות וחיבורים. אחדות היא עדיין המוצר האטרקטיבי ביותר בעולם הפוליטי, שמשדר שטובת הציבור והמדינה גוברת על האגו ועל האינטריגות האישיות.

לסיכום, מדובר בסקר שעושה הרבה סדר לקראת הבחירות, הן בדירוג הסוגיות החשובות לציבור הדתי-לאומי הן בסוגיות פוליטיות, כמו ההעדפה של ממשלת ימין מלא-מלא על פני ממשלת אחדות עם השמאל.

כעת אפשר רק להמליץ לפוליטיקאים שלנו ללמוד את הסקר הזה היטב ולהבין מה באמת חשוב לציבור שלהם. לעולם אסור לזלזל בחוכמת ההמונים.

את הסקר ערך שלמה פילבר בקרב כ400 משיבים, גברים ונשים מהמגזר הדתי לאומי. עיקרי הפרופיל: המדגם גברי ברובו (65.6%) ומבוגר יחסית ● 62.2% מעל גיל 55 ורק 11.0% מתחת לגיל 35. 75.3% בעלי תואר אקדמי, 81.1% נשואים. גיאוגרפית בולטים המרכז (37.0%), ירושלים (17.1%) ויהודה ושומרון (13.0%). מבחינה אידאולוגית 95.1% ממקמים עצמם בימין או במרכז-ימין.