פרק שלישי: גבעות עולם, השומרון
גבעות עולם: החווה שהמציאה את האורגני
יש חוות שמכריזות על עצמן, ויש כאלה שצריך למצוא. את גבעות עולם אי אפשר לפספס: הכביש מתפתל בין כרמי זיתים כסופים לכרם גפן ירוק, וברגע האחרון מבחינים בסלע גדול בצד הדרך, ועליו כתוב בכתב יד שם המקום ומשורטט חץ שמצביע פנימה.
אין שער מפואר, אין קופה, אין מחסום – רק אבן, עץ זית עתיק וסימן קטן שאומר: מכאן. וזה בעצם כל הסיפור של המקום הזה. "המקום שלנו פתוח לעם ישראל", אומר לי בחיוך אברי רן, אבא של החווה, "כל מי שרוצה בא, מקים אוהל. אני לא לוקח על זה פרוטה, אבל אני בונה צימרים, ועליהם כבר אגבה תשלום".
גבעות עולם היא לא סתם עוד חווה; זו אחת החוות האורגניות הראשונות והמזוהות ביותר בשומרון, שהקים אברי רן בשלהי 1998 על גבעה כארבעה קילומטרים וחצי מדרום-מזרח לאיתמר. רן, מחלוצי החקלאות האורגנית בארץ ודמות מוכרת ולא-אחת שנויה במחלוקת, הפך את הכתם הצחיח הזה למעבדה חיה של גידול טבעי, והחווה נודעה בכל הארץ בעיקר בזכות דבר אחד: ביצים אורגניות מתרנגולות חופש, שהיו למותג. לצידן צמחו כאן זיתי שמן, ענבי יין וגידולי אדמה אחרים, כולם באותה שפה של עבודה סבלנית באדמה שאינה מבטיחה דבר.
עולם שכולו עץ וצל
וכשנכנסים נפרס עולם שכולו עץ וצל. בקתות עץ בגוון של דבש, שלהן גגות פח אדומים, מפוזרות בין עצי זית זקנים שגזעיהם מעוותים ומלאי חורים כמו פסלים; דשא ירוק זוחל ביניהן, שביל מרצפות אבן משתרך אל המרפסות, ועורב אפור יחיד יושב על סלע גדול ומשקיף על הבאים. השמש מסתננת דרך העלים ומטילה כתמי אור על הרצפה, וריח של אדמה, זית ועץ חם עולה מכל פינה. המקום הזה נבנה לא כדי להרשים, הוא מקום שגדל לאט, מתוך המדרון, שכבה על שכבה, לאורך יותר מ-25 שנה.
מי שמארחים כאן הם בני המקום הוותיקים, אברי רן וצאצאיו, המתגוררים כאן לידו. הם מסבירים ומאירי פנים. שב איתם רגע, והשיחה תיפתח מעצמה, "בשמחה", כמו שהם אומרים. והדבר הראשון שהם רוצים שאבין הוא שהמקום הזה פתוח. פתוח ממש. אין דמי כניסה, אין תשלום על הנוף, אין מחסום בין ההר ובין מי שבא לנשום אותו. מי שרוצה מביא את האוכל שלו ומתיישב על הדשא; מי שרוצה קונה מהם בקבוק יין, פחית שמן זית או מגש ביצים; מי שרוצה סתם לשבת בצל הזית ולהביט אל הרכסים, שישב. "אדמת אבותינו", הם אומרים, ובפיהם זה נשמע פחות סיסמה ויותר הזמנה.
הדבר הראשון שהם רוצים שאבין הוא שהמקום הזה פתוח. פתוח ממש. אין דמי כניסה, אין תשלום על הנוף, אין מחסום בין ההר ובין מי שבא לנשום אותו
בית הקפה שבין העצים
בלב החווה עומדת בקתת עץ שהיא בית הקפה. תיכנסו פנימה, וקירות האורן הבהירים יעטפו אתכם; קורות עץ חשופות רצות על התקרה, גופי תאורה ארוכים מפזרים אור רך, ומהקיר משתלשלים עציצי נוי ומקרמה. על מדפי עץ פשוטים מסודרים בשורות בקבוקי יין כהים, ולצידם בקבוקי שמן זית מהכרמים שבחוץ. בפינה ניצב מקרר גלידה אדום ומזמין, שולחנות עץ עם כיסאות לבנים מחכים, ובקצה – ספות ראטן רכות. משפחה יושבת בשקט, ילדים משחקים ליד השולחן, וכוס קרה מזיעה על הבר. מבעד לדלת הזכוכית האדומה נשקפת המרפסת: דק עץ, שולחנות ברזל קטנים, חבית יין שהוסבה לשולחן, ומעליהם שוב הזיתים.
צאו החוצה אל הרחבה המרוצפת, ותמצאו ספסל עץ, שולחן פיקניק בצל, כלב לבן משתרע על הרצפה הקרירה בעצלות של צהריים, ושביל אבן שמוליך אל מדשאה שעליה חביות עץ וכיסאות צהובים יחידים. מעבר לעצים נמתחות הגבעות, בהירות ורגועות, והאוויר עומד, חם ומתוק. אין כאן מלצרים ממהרים ואין תפריט מנצנץ, יש קפה, יש יין מהכרם שממול, יש שמן ומוצרים מהחווה שמסביב, ויש זמן.
וסביב בית הקפה נפרסת החווה עצמה: לולי תרנגולות החופש שעליהם נבנה השם, מטעי הזית, הכרם, בעלי החיים ודונמים של אדמה שאפשר פשוט להסתובב בהם. פיתוח המקום, כמו כל דבר חי כאן, עוד באמצע: הבקתות הראשונות כבר עומדות על תילן, אך צימרים נוספים נמצאים בבנייה, עוד קירות עץ עולים בין העצים, עוד מרפסות פונות אל הנוף. בינתיים מי שרוצה ללון פשוט מגיע ולן. בעלי הבית אינם מוכרים חוויה ארוזה, הם פותחים דלת ומזמינים.
איך מגיעים?
כותבים בווייז "גבעות עולם", ומגיעים דרך אותו סלע שבצד הדרך, בין הזיתים לגפן, כארבעה קילומטרים מאיתמר. בית הקפה פתוח לבאים, היין, שמן הזית והביצים האורגניות נמכרים במקום, והצימרים בדרך. הכי טוב לתאם מראש עם אנשי החווה ולבוא בתיאבון ובסקרנות, ואולי בקבוק ריק יחזור מלא.
פרק רביעי: אש קודש, גוש שילה
אש קודש: הגבעה שאיש לא אישר את בנייתה והפכה לאימפריית נופש
יש שמות שנכנסו לתודעה הישראלית בדלת אחת בלבד: דלת הכותרות. אש קודש הוא אחד מהם. גבעה קטנה בגוש שילה שהוקמה בטבת תשס״א, דצמבר 2000, ומאז מככבת בעיקר בהקשרים של עימות, 'נוער הגבעות' ומריבות עם הסביבה.
אבל מי שסוטה מהכביש, חולף על פני הסלע שבצד הדרך, ששם המקום נכתב עליו בכתב יד וחץ משורטט בו, ומטפס פנימה בין הכרמים, מגלה סיפור אחר לגמרי. גבעה של תשעים משפחות מוקפת גפנים וזיתים, משקיפה מצד אחד על הרי השומרון ומהצד השני על בקעת הירדן, ובתוכה צמחה בשקט אימפריה שלמה של תיירות שאנשים נוהרים אליה מכל הארץ. משפחות רבות בנו במקום צימרים, הביקוש מטורף, ובעקבותיו נבנו עסקי תיירות נוספים: בריכה, מסעדות, עגלות קפה ועוד. זו ההפתעה הגדולה של המיזם הזה.
החלוצה: הצימר של ענבל
הכול התחיל, מספרים כאן, מאישה אחת וצימר אחד. לפני כ-14 שנה, כשעוד לא היה ערוץ שיספר את "הצד השני", החליטה ענבל זאב לעשות מעשה מהפכני שהיה צריך להיות הזוי כדי לחשוב שהוא הגיוני: לבנות במקום הזה תיירות. לא סתם צימר, וילה. בית אבן על הגבעה, בכולל בריכה פרטית, ג'קוזי ונוף שנופל אל הכרם. היום העסק הזה הוא אימפריה שהפך את אש קודש כולה למפעל של תיירות. לעסק הזה קוראים בקתה בכרם.
עומדים על המרפסת שלה בשעת בין הערביים ומבינים למה זה עובד. מתחת למעקה העץ הכהה נשפכות שורות הגפן במורד המדרון, מעבר להן מתקמר רכס ירוק, והשמש שוקעת ומדליקה את השמיים בפס של כתום ואפרסק. על שולחן העץ הקטן מחכים בקבוק יין ושתי כוסות. בפנים, בחדר, ג'קוזי מבעבע נשען על קיר אבן יבשה בנוי ביד, מנורה עגולה מפזרת אור חמים, ומהחלון הפינתי נראים שוב הכרמים.
זאב מספרת כי לא השקיעה שקל בפרסום, הכול עובר מפה לאוזן, עד שהיום היא ברישום יתר קבוע, ובקיץ פשוט מפנה פונים לחבריה שבפורום הצימרים של בנימין. אנשים באים מירושלים, מתל אביב, מחו״ל. יש שבאים רק לטבול בבריכה (בצניעות, כמובן, כיאה למקום) וחוזרים באותו יום, כי קלטו שזה בכלל לא רחוק: חמישים דקות מהמרכז.
ויש סיפור אחד שהיא אוהבת לספר. פעם, בתקופה מתוחה, הגיעו לכאן כתבי גלי צה״ל. הם באו, לפי עדותה, כדי לתעד את ה'התפרעויות' של אש קודש, לצלם את מה שכולם מצפים לראות. ואז אחד מהם עצר, המום, והביט סביבו: "רגע, יש פה צימרים?" הוא לא האמין. וזה אולי כל הסיפור במשפט אחד. זאב בונה עכשיו עוד שתי סוויטות אבן שבהן בריכות צמודות ברמה גבוהה עוד יותר.
לרוצים להתארח, אם יש בכלל עוד מקום בעונה הזאת: 052-3114913
בועה לזוגות: צלילי הכרם
לא רחוק משם, על מגרש אחר, בנתה מיכל פוסלניץ את צלילי הכרם, צימר שכולו זוגיות. "ברגע שנכנסים אליו", היא אומרת, "מרגישים לבד". וזו אינה סיסמה: הצימר מתוכנן כבועה. שילוב של עץ ואבן, קיר אבנים בג'קוזי וקיר אבנים בקמין, רצפת אבן, שטיח מנדלה עגול, ספת פינה רכה וכריות בגוני חרדל, בורדו וחום, וגם שולחן מגזע עץ. תנור עצים שחור עומד בפינה לימים הקרים, מנורת זכוכית צבעונית תלויה מהתקרה, ובחוץ מרפסת משקיפה על הכרם.
פוסלניץ דואגת לפרטים הקטנים: פלייליסט של מוזיקה אינסטרומנטלית שקטה, נרות ריחניים הדולקים לקראת הגעת האורחים. "יצירת אמונות שלי ושל בעלי", היא קוראת לזה. בעלה, קבלן עבודות עץ, בנה, היא עיצבה ומנהלת.
וגם לה יש סיפור. פעם הגיע אליה זוג חילוני מאשקלון, כאלה שמעולם לא היו ביהודה ושומרון, שראו את התמונות באינטרנט והתלהבו. בדרך, כשעלו על כביש 60, הם התקשרו אליה בכל חמש דקות בהיסטריה: "איזה פחד, כפרים ערביים, מה זה המקום הזה". ואז הם הגיעו, וקרה מה שקורה כאן שוב ושוב: הם היו אחוזי התפעלות, לא ידעו את נפשם. האישה, מספרת פוסלניץ, לא הפסיקה להתרגש, חיבקה ונישקה אותה, יצאה בבוקר ללול שליד הצימר לאסוף ביצים טריות, ופשוט לא רצתה לעזוב.
אש וברזל: הנפחייה
אבל אש קודש היא לא רק ג'קוזי ונוף. במקום אחר על הגבעה בוערת אש אחרת. בנפחייה, בין ריח פחם לניחוח ברזל, עומד נפח ומדגים לאורחים חישול ברזל אמיתי: פטיש, סדן ומוט מלובן שיוצא מהאש אדום כמו גחלת. הוא לוקח ברזל שחור, "הכי דל פחמן שאפשר למצוא", מחשל ומעצב, והאורחים, לרוב קבוצות, משפחות, מטיילים מכל הארץ, יוצאים מאובזרים בוו, במחזיק מפתחות או בחפץ קטן אחר שיצרו במו ידיהם. הם עושים כאן סדנה ייחודית בנפחות. מלאכת ידיים, עבודה עברית.
ובזמן שהברזל מתחמם הנפח מספר סיפור. סיפור על המחרשה הארץ-ישראלית שנראתה אותו דבר אלפי שנים; על יצחק לבונטין ועל הנפחים של המושבות; על איך הפכה המחרשה מעץ לברזל, ומדוע יש שקוראים לה "מחרשה יהודית", ויש שקוראים לה "מחרשה ערבית". יש כאן, מתברר, גם שיעור היסטוריה בתוך הלהבה. את סבו, הוא מספר, זכר כנפח דגול, הוא בן למשפחה שלמה של אומנים שעבדו בברזל. וכל זה, מעל הכול, הוא כלי חינוכי: עבודה עם נוער, בידיים, מול אש.
אש קודש היא לא רק ג'קוזי ונוף. במקום אחר על הגבעה בוערת אש אחרת. בנפחייה, בין ריח פחם לניחוח ברזל, עומד נפח ומדגים לאורחים חישול ברזל אמיתי
יין מסלע: יקב גת בסלע
ואם יש מקום אחד באש קודש שמגלם את כל הסיפור, זה היקב של יעקב בן משה, גת בסלע. בן משה, יליד ארצות הברית שגדל בתקוע בחינוך ביתי והגיע בנעוריו אל גבעות השומרון, התיישב כאן לפני כ-15 שנה, כשהמקום היה קצה היישוב וגבעה חשופה בלי תשתיות. הוא הביא מחפרון, חפר בור, הרים את ביתו והניח אותו מעל הבור, ובלב האזור, שנודע ביין עוד מימי קדם, החליט שהוא חייב לייצר יין.
מה שקורה כשיורדים אחריו במדרגות שחצב בעצמו בפטיש של 17 קילו הוא בלתי נשכח. פתאום קריר. מסביב קירות סלע חשופים, מיושרים ביד לאורך שבועות של חציבה, ובתוך המערה חביות, בקבוקים ומערכת בקרת טמפרטורה מודרנית שנקנתה בקבוק אחרי בקבוק. "כל בקבוק שקונים", הוא אומר, "זה עוד קצת ציוד, עוד קצת מערה". היקב גדל מילימטר אחרי מילימטר, כמו הגפן עצמה.
והיינות הם שירה. יש 'אהבה לבנה', קולומברד לבן יבש ופירותי; יש מוסקט אלכסנדרוני יבש ומחוזק; יש רוזה לאירוסין; ויש יין הדגל, בלנד אדום עוצמתי ששמו חושן, ששוזר גם זן ענבים ישראלי נדיר. לקינוח יש יין בסגנון פורט. בן משה אינו משווק בשום חנות, רק ישירות בקהילת ואטסאפ של מאות אנשים, בעיקר תיירים דתיים מאמריקה שהגיעו למקום, שמעו את סיפור החלוציות שלו, למדו ממנו לטעום יין, והמשיכו להזמין ממנו ארגזים גם אחרי שחזרו הביתה. כל אחד, הוא נשבע, יוצא מכאן אחרי חוויה שלמה – של יין, של ארץ ישראל ושל אדם שחצב את חלומו בסלע.
יש 'אהבה לבנה', קולומברד לבן יבש ופירותי; יש מוסקט אלכסנדרוני יבש ומחוזק; יש רוזה לאירוסין; ויש יין הדגל, בלנד אדום עוצמתי ששמו חושן
הפנינה החדשה: מסעדת הבוצרים
את ההפתעה האחרונה כמעט שכחנו: מסעדה שנפתחה ממש בשבוע שעבר, וכבר נראית כאילו תמיד הייתה כאן. מסעדת הבוצרים היושבת באולם עץ חמים: קורות כהות רצות על התקרה, מנורות זכוכית תלויות, מפזרות אור דבש, שולחנות עץ מלא וכיסאות עץ מכופפים על רצפת בטון מוחלקת, ועל אחד השולחנות כבר ערוכות כוסות יין מנצנצות שמחכות לסועדים.
אבל מי שרוצה באמת להבין למה שווה לנסוע עד לכאן, צריך לצאת אל המרפסת המקורה. בר מגזע עץ בגזרה טבעית נמתח לאורך המעקה, שרשרת פנסים כתומים תלויה מהתקרה, וממש ממול, במרחק נגיעה, נשפך הכרם הירוק במורד הגבעה עד לרכס השומרוני שממול. ערוגות לוונדר ופרחים כתומים מלבלבות בכניסה. יושבים על שרפרף העץ מול הבר, לוגמים יין מקומי ומרגישים בטוסקנה, רק שזה גוש שילה.
מאחורי המסעדה עומדת משפחה שלמה. נריה משולמי, בת המקום, בתו של מיכאל בן חורין הידוע, היא שבישלה, חלמה ובנתה עם בעלה, איש מילואים, שבין סבב לסבב הקים איתה את המקום לאורך כמה שנים. בבית הזה, היא מספרת, הכול משפחתי: אימה אומנית (ציור, שמן וחומר), אביה מגדל הדסים ברמת הגולן, והיא עצמה מגשימה חלום שנשאה מאז הייתה בת 14: מקום משלה.
האוכל תואם את הנוף. במרכז התפריט מאפים מבצק פיצה נפוליטני שעובר התפחה של 48 שעות, ממולאים בשלל בשרים ומטעמים; לצידם סלטים טריים ברמה גבוהה ורטבים בעבודת יד, תוספות כיפיות ובשרים מקצביית בוטיק באריאל. על המדף שורה של יינות – מקומיים וגם לא – לצד בירה. המסעדה פתוחה בימי שלישי וחמישי מ-18:30 ועד סגירת המטבח ב-23:00, ומספטמבר הקרוב תיפתח גם בימי שישי מ-10:00 עד 13:30 ותציע תפריט בוקר של שקשוקות מעניינות וחומוס בשלל תוספות. אפשר גם לערוך כאן אירועים ושמחות בין שורות הכרם. לתיאום: 050-9023091.
איך מגיעים?
מגיעים אל אש קודש דרך גוש שילה, בערך ארבעים דקות מירושלים, ובכניסה: אותו סלע, שם וחץ. הצימרים (ענבל זאב, צלילי הכרם ועוד), הנפחייה, יקב גת בסלע והמסעדה פועלים בתיאום מראש ישירות עם בעליהם, ורובם מנוהלים בטלפון ובוואטסאפ. הכי טוב פשוט להתקשר, לתאם ולבוא.
בסופו של המסע מתגלה אש קודש כהיפוכה הגמור של דימויה: לא גבעה של מריבות אלא גבעה שמישהי בנתה בה וילה, מישהו חצב יקב, נפח מחשל ברזל לעיני ילדים, וזוג מאשקלון שבא בפחד יצא מצויד בביצים טריות מהלול ובקושי הצליח להיפרד. ההפתעה, כמו תמיד, מחכה בסוף שביל העפר.
הכתבה הזאת נכתבה ללא כוונת רווח. פרטי אירוח, שעות, טלפונים ורכישת מוצרים – מומלץ לאמת ולתאם ישירות עם כל עסק
