מכל המועצות ביהודה ושומרון, ללא ספק זכה חבל בנימין בשנים האחרונות להיות האזור שהתרחשה בו הפריצה הניכרת ביותר בשטחים הפתוחים. 

כ-75 גבעות וחוות שוכנות בו, מספר כפול ממספרן בכמה מועצות אחרות, והן שומרות יחדיו על מאות אלפי דונמים ויוצרות טבעות הגנה על היישובים הוותיקים. ואולם בעוד במזרח בנימין וגם במרכזו התכסה השטח ברצף מלא של נקודות התיישבות, מערב בנימין נותר איכשהו האח החורג ודשדש מאחור. הריחוק, הכפרים העוינים והמקבץ הגדול של שטחי B באזור היו הגורמים העיקריים שהותירו אותו דליל בהתיישבות יהודית. 

לאחרונה חל שינוי מסוים בשטח, וכמה חוות הוקמו סביב יישובים בנקודות אסטרטגיות, אולם עדיין נותר בלב מערב בנימין אזור ענקי נעדר התיישבות יהודית בכלל. חור שחור שהפך לאוטונומיה ערבית בפועל, שהטילה את חיתתה על כל יהודי שהעז לבקר בשעריה. 

השטח הגדול הזה כלל לא רק הרי טרשים קירחים וכפרי מרצחים עוינים, אלא את גולת הכותרת של האזור כולו, שנחשבה לשם דבר: ואדיות והרים משופעים במעיינות, חורש טבעי שעוטף את הגבעות, נביעות מהסלע בכל צעד, גן עדן של ממש, שנקרא בפי כול בשמו הערבי ואדי זרקא. אלא שגן עדן זה היה סגור בפני יהודים בחצי היובל האחרון. 

בהסכמי אוסלו הארורים הכניס רבין את ואדי זרקא לשטחים שנמסרו לידי רשות הפלשתינית. הוואדי הוגדר שטח B

לפני כחודשיים החליטו יהודים אמיצים לעשות מעשה ולהסתער על היעד שנחשב מסוכן ובלתי ריאלי. הרחק מעיני כול הם ניהלו מערכה עיקשת בשטח, התמודדו בגבורה עם מתקפות ערביות עזות והיישירו מבט למטרה: כינון התיישבות יהודית בוואדי זרקא, השבת המעיינות לידיים יהודיות וביתור הגוש הערבי העוין. השינוי הראשוני כבר מתחיל להיות מורגש בשטח בימים אלו, והאזור כולו עומד לפני מהפך היסטורי. זה בדיוק הזמן לכתוב את סיפורו של המקום, שעוד יזכה לפרקי המשך.

גן עדן בלב בנימין

ואדי זרקא, ובשמו העברי נחל נטוף, הוא יובל של נחל איילון. הוא מתחיל לרגלי העיר רמאללה, מתפתל בין הרי בנימין ומתחבר לאפיקו המרכזי של הנחל סמוך לכביש 446. חלקו המוכר ביותר משתרע בין היישובים נווה צוף, נריה, ניל"י ועופרים. 

אם אתם משתייכים לבני הדור הצעיר, סביר שלא שמעתם מעולם את השם הזה, אבל רק לפני שניים או שלושה עשורים נחשב הוואדי לאתר טבע שווה ערך ברמתו לעמק המעיינות בבקעת בית שאן. כל קבוצת מטיילים או בית ספר שהגיעו אז לבקר באזור היו מכניסים אותו ללו"ז, תחנת חובה בדרך. זה לא עוד מעיין קטן לשכשוך רגליים אלא סדרת מעיינות שבהם בריכות ענק המאפשרות לקבוצה שלמה לרחוץ וליהנות. עם הפיתוח המואץ ביהודה ושומרון בוודאי היה הופך המקום לאתר תיירות מרכזי עוד יותר, אך פרוץ "השלום" גדע באחת את הכול.

בהסכמי אוסלו הארורים הכניס רבין את ואדי זרקא לשטחים שנמסרו לידי רשות הפלשתינית. הוואדי הוגדר שטח B עם כלל ההרים והמרחב שסביבו. בן רגע עבר האזור כולו לשליטה ערבית. גל הפיגועים הקשה שהגיע בשנים שלאחר מכן, וכלל גם פיגוע ירי בוואדי זרקא עצמו, גרם להדרת רגלי המטיילים היהודים מהמקום. כך שכן כל השנים מקבץ מעיינות מרהיב במרחק נגיעה מיישובי גוש טלמונים, אולם יחידים בלבד העזו לעשות את הצעד האמיץ ולהגיע לביקור חטוף.

שאול אריאל, רכז ההדרכה במדרשת הרי גופנא השוכנת ביישוב נווה צוף ומובילה טיולים מאורגנים באזור, מספר ל'עולם קטן' על הייחודיות של המקום, שכמעט אינו מוכר היום לציבור. "ואדי זרקא הוא ואדי יפהפה, ורובו גם בשמורת טבע מוכרזת. יש בו סדרה ארוכה של מעיינות, מעיין בכל מאה-מאתיים מטר. אלו לא מעיינות של זרזיף, אנחנו מדברים על מעיין שאפשר למלא ממנו בריכות שחייה. 

"בוואדי יש כ-15 בריכות גדולות ועשרות רבות של נביעות. זה מספר מטורף. אזור אחר לגמרי ממרבית הנופים שאנו מכירים ביהודה ושומרון, כמו הגולן או עמק החולה. שפע של מים, בכל מקום שהולכים מוצאים עוד בריכה ועוד נביעה. זו פנינת טבע ייחודית אפילו ביחס לשאר השטח במערב בנימין, שהוא אזור משופע במעיינות ומאוד ירוק, עד כדי כך שאפילו בתקופת התנ"ך קראו למקום נחלי געש, והוא היה ידוע בכמות המים שלו. הערבים אפילו מספרים באגדה עממית שאם יש מקום כלשהו שהוא גן עדן, ודאי ואדי זרקא שם".

אין כניסה ליהודים

למרות אוצרות הטבע העשירים במקום אריאל מתאר את המצב העגום ששרר בו עד לאחרונה: "כיום יש שם מבנים ערביים, הרבה חקלאות מהכפרים שיושבת על המעיינות ובריכות שחייה מגודרות. הערבים פשוט השתלטו על הכול. לצערנו בעשרות השנים האחרונות נהיה אתגר מאוד לא-פשוט לטייל בוואדי. הרבה טיולים שהגיעו לשם, אפילו באישור הצבא, נגמרו בהתפרעויות ערביות ובזריקות אבנים". 

אריאל מסמן גם הוא את הסכמי הדמים עם ערפאת כנקודת המפנה הטרגית בגורלם של המעיינות. "השינוי לרעה החל ללא ספק בהסכמי אוסלו, שיצרו למעשה גוש ענק של שטח B מדרום לוואדי ומצפון לו, שכלל גם את המעיינות עצמם. 

שאול אריאל: "הערבים אפילו מספרים באגדה עממית שאם יש מקום כלשהו שהוא גן עדן, ודאי ואדי זרקא שם"

"האזור נסגר בפועל, והגישה היחידה שנותרה הייתה מהעיקול שבין נחליאל לנווה צוף. לאט לאט אנשים הדירו את רגליהם מהמקום. באזור אין קליטה סלולרית, יש סדרה של כפרים עוינים, ומי שנכנס מוקף מכל עבר. יש דרך מילוט אחת, וגם אותה אפשר לחסום בנקל. לפני כמעט שני עשורים התרחש במקום פיגוע ירי: קבוצת מטיילים שרחצה באחד המעיינות ספגה אש מחבלים ולא הצליחה להזעיק עזרה עד שאחד האנשים רץ לראש ההר והצליח להתקשר. אחד המטיילים נפצע קשה ונדרש חילוץ מוסק כדי לפנותו.

"גם בשנים האחרונות כשהגעתי למעיינות הייתי פוגש ערבים עם מבט של רצח בעיניים. הסתכלו עליי בפרצוף של 'מה אתה עושה פה בכלל' ו'מי אתה שתגיע לכאן'. זה אזור ערבי לחלוטין. העובדה הזאת, בשילוב זה שאין קליטה בטלפון למקרה חירום ולא תפגוש שום מטיילים יהודים בדרך גם אם קורה לך אירוע, גרמו עם השנים להתמעטות המטיילים".

בן ציון אפרסמון, חבר קבוצת המטיילים 'חרגבים', שהיה מהיהודים היחידים שעוד העזו להגיע לוואדי זרקא, מתאר גם הוא את תחושת העוינות והסכנה שנתקלו בה. "בחלקו המזרחי של הוואדי ערבים בנו עם השנים בתים של ממש והשתלטו על כל הבריכות. מי שניסה להיכנס למים, לא היו נותנים לו, וממש מנסים לתקוף. אם ממש רצית להיכנס, נדרשת להגיע בקבוצה גדולה שחמושה בכמה נשקים ארוכים. סתם לבוא לשבת, בכיף, לא היה רלוונטי". 

אפרסמון מספר על תקרית אישית שנקלע אליה בביקור במקום אך לפני שנים אחדות. "בפסח לפני כשלוש שנים הגענו לעין ארטבא, אחד המעיינות בחלקו המערבי של הוואדי, שנקרא על שם המבצר החשמונאי הסמוך, ותוך כדי ישיבה שם עם המשפחות התחילו להתאסף ערבים מהכפר דיר אבו משעל, לזרוק אבנים ולהבעיר צמיגים. נאלצנו ללכת. 

"גם במעיינות המזרחיים לא היה אפשר להיות. מהשנייה שהגענו ערבים היו מתחילים מייד לשרוק מהכפר ומנסים להקיף אותנו. מעבר למעיינות זה שטח גדול מאוד בלי יישובים יהודיים, וערבים עשו שם מה שבא להם והרגישו בעלי הבית. פתחו צירים, בנו בתים והקימו אוטונומיה עצמאית".

חזרנו אל בורות המים

מי יודע כמה שנים עוד היה נשאר ואדי זרקא בידי האויב אלמלא הטבח הקשה בשמחת תורה, שהוליד בציבור את ההבנה כי חיים לצד ישות טרור פלשתינית הם רעיון עוועים. בחסות התמיכה הציבורית הרחבה החלו פעילים בגבעות להבקיע לשטחי A ו-B, ששיעורם הוא 55% משטחי יהודה, שומרון ובנימין. במנהלת גבעות החזית, הארגון שזכיתי להיות חבר בו, עברו על מפות, ארגנו סיורים וסימנו תאי שטח עצומים ללא יהודים, יעדים ראשונים להבקעה. המטרה הייתה לפני הכול לחצוב מסדרונות בגושים הערביים, לבסס מעוזים באמצעם, ובהמשך להביא לידי שליטה יהודית מלאה בכל המרחב.

זכינו לגבש גרעין התיישבות שקיבל עליו משימה לשנות את המצב בוואדי זרקא, במקביל לגרעין עצמאי אחר, שהתגבש גם הוא

כך גם זכינו לגבש גרעין התיישבות שקיבל עליו משימה לשנות את המצב בוואדי זרקא, במקביל לגרעין עצמאי אחר שהתגבש גם הוא מהשטח והצטרף למהלך. כמה ימים אחרי חג השבועות עלה לקרקע הגרעין הראשון: משפחה, גרעין של בחורים ועדר צאן תקעו יתד בכיפת ההר השלישי ממזרח, שחולשת על המעיינות. ראש הגרעין, יפתח קווין, פעל בשנים האחרונות בחוות באזור, נחשף למצב הקשה בוואדי זרקא והחליט באופן עצמאי להתגייס למשימה. כביש הגישה לגבעה מתחיל בעיקול החד שבין נווה צוף לנחליאל, עובר דרך המעיינות עצמם ומעפיל אל ההר. לנקודת ההתיישבות נבחר השם אור בנימין. 

יממה לאחר מכן, עם אור ראשון, עלה לשטח הגרעין שגיבשנו, שבא ממערב כדי ליצור רצף יהודי בוואדי. גם פה נבנה הגרעין ממשפחה, נערים נחושים ועדר צאן שהתמקמו סמוך למבצר ארטבא, המבצר החשמונאי ששוכן בוואדי. מי שהוביל את הגרעין היה אפרים גוזלן, שהתגורר עם משפחתו במעוז אסתר שבמזרח בנימין והחליט לעבור ליעד הבא. לנקודת ההתיישבות החדשה החליט גוזלן לקרוא גבעת תדהר, על שם אחיו, רועה צאן מגבעות כוכב השחר שנהרג בהתהפכות טרקטור בעת שחרש את רגבי אדמתה של הארץ.

הערבים נסוגים מפני הנחישות היהודית

ההתקפה הערבית שנפתחה כבר בשעות הראשונות של הבוקר הייתה עזה אך צפויה. ערביי הכפרים דיר עמאר, ביתילו וג'מאלא התאחדו ועלו בהמוניהם על אור בנימין ממזרח. בה בעת החלו להעפיל אל גבעת תדהר מהמערב ערביי כפר המרצחים דיר אבו משעל, שמחזיקים ברקורד עשיר של התפרעויות ופיגועי טרור. הם הבעירו צמיגים, הקימו חסמים ופעלו לנתק את דרך הגישה שעוברת בוואדי ונשלטת מהכפר. כשסימנו וי על הטלת המצור, החלו במתקפה האלימה. חמושים באלות יידו אבנים לעבר התושבים ועלו במטרה אחת ברורה: לשרוף את הגבעה.

המתקפה הראשונה נבלמה ב"ה, אף שאחד הנערים נפצע בראשו. בדיר אבו משעל לא אמרו נואש, ובימים הבאים פתחו בסדרת התפרעויות. בכל יום בשעות הצהריים היו יורדים לוואדי עשרות פורעים, חוסמים את הציר, מבעירים צמיגים ומנסים לטפס אל הגבעה עד לשעות הלילה המאוחרות. ההתפרעויות גרמו לגבעה להיות נצורה בשבוע הראשון משעות הצהריים ועד הלילה. 

בינתיים גם בנקודה הסמוכה, אור בנימין, המשיכו להתמודד עם התפרעויות ליליות תכופות. כמה חברים בגרעין נפצעו בדרגות שונות בימים שלאחר הקמת הגבעה, אולם נלחמו בגבורה על האחיזה בקרקע והניסו את הפורעים פעם אחר פעם. ההבנה הייתה ברורה: ברגע שיצליחו לבסס מעוז ראשון בשטח יישבר האויב, שהתרגל להיות בלתי חדיר, וזו תהיה יריית הפתיחה לשחרור ואדי זרקא כולו. 

שבועות אחדים חלפו, ושוב התברר שגם הכפרים הרצחניים ביותר נסוגים בסוף בפני נחישות יהודית. ההתפרעויות הלכו ודעכו לאיטן. מ-150 פורעים בכל לילה ירד מספרם למאה, לחמישים, ואחר כך לכמה עשרות. שעות הטרור הלכו והתקצרו, והמתקפות המעטות נהדפו בנקודות מרוחקות. אפילו אירוע ההסתה האלים וההמוני שערכו הכפרים מדי יום שישי, שכלל עימותים עם כוחות הביטחון וניסיון לעלות לשתי הגבעות, חדל מלהתקיים בשבועיים האחרונים. 

רחיצה בעין ארטבא, שהייתה בשבועות שלפני כן מוקד ההתפרעויות ועדיין מעוטרת בשיירי צמיגים שרופים, הפכה לפתע למשהו ריאלי ונינוח. גם תושבי אור בנימין החלו לטבול בקביעות וללא חשש במעיינות הסמוכים אליהם והזמינו את הציבור הרחב לבוא ולשחות בבריכות. 

בימים האחרונים החלו לחזור אט אט מטיילים לפקוד את המקום, ובגבעות מקווים שהמגמה תלך ותגבר בתקופה הקרובה לצד חיזוק הביטחון במרחב. בחלקים מהוואדי עדיין מהלכים ערבים, וסביר להניח שתושבי שתי הגבעות עוד יצטרכו להתמודד עם כמה אירועי טרור עד שהעסק יירגע לגמרי, אך כבר עכשיו ניצבים שני מעוזים איתנים בלב השטח, ולנוכחותם השפעה דרמטית על המרחב.

"השינוי מורגש"

"השינוי בחודש האחרון כבר מורגש מאוד", מתאר שאול אריאל. "אנשים מסתכלים פתאום ואומרים: אשכרה, זה אפשרי, אפשר להיות פה ולטייל. מדריכי טיולים פונים אליי ושואלים: מה קורה בוואדי זרקא? תכיר לנו יותר את האירוע. יש כאלה שאפילו לא הכירו בכלל את ואדי זרקא, למרות שלפני שלושים שנה לא היה מישהו שלא הכיר. זה נחשב לביקור חובה בשומרון. בעשרים השנים האחרונות זה נהיה מקום שבגלל האתגר הביטחוני נשכח מהלב. 

"גם בתוך היישובים וגם בקרב אנשי השטח מתחילה להיות חשיבה איך חוזרים למקום הזה. יש שם מבצר חשמונאי עתיק ברמה של המבצר בסרטבא. המבצר הזה התגלה במקרה בשנים האחרונות בסקר ארכאולוגי. יש שם ביצורים ומאגרי מים, משהו שאם היו חופרים אותו ברצינות, הוא היה צריך להיות גן לאומי. הפוטנציאל של המקום הזה אדיר. מעגלות קפה ופינות ישיבה סביב המעיינות ועד פארק מים לכל דבר ועניין שאפשר להקים שם".