בימים הדחוסים והכואבים שלאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", ריחפה באוויר הציבורי תחושה חזקה של אמת מוחלטת: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. מתוך עשן הקרבות, מתוך מילואימניקים שעזבו את חייהם ומתוך חברה אזרחית שהתייצבה כשמערכות המדינה כשלו, עלתה קריאה ברורה לניקוי אורוות. הרוח הציבורית זעקה כי ההנהגה שכהנה כאן במשך עשרות שנים חייבת לפנות את מקומה, וכי הכנסת הבאה חייבת להביא עמה דם חדש, מפלגות חדשות ורוח רעננה.

והנה, בחלוף כמעט שלוש שנים מאותה רעידת אדמה היסטורית, אנו מישירים מבט אל עבר המפה הפוליטית המתגבשת, ומגלים כי נפלנו קורבן לאחת האשליות האופטיות המוצלחות ביותר בתולדות המערכת הפוליטית. במקום התחדשות, קיבלנו מחזור; במקום פנים חדשות, אנו חוזים במיצג מרהיב של כיסאות מוזיקליים. רובו המוחלט של המגרש הפוליטי מאוכלס בדיוק באותם שחקנים מוכרים – או בשחקנים חוזרים – וכרגע שום שינוי אמיתי אינו נראה באופק.

מרכז המחזור של "הגוש השלישי"

אם ההיצמדות לכיסא במפלגות השלטון המסורתיות היא תופעה מוכרת של אינרציה פוליטית, הרי שהטרגדיה האמיתית מתרחשת דווקא במקום שבו הייתה אמורה לצמוח התקווה: בגוש השלישי ובמפלגות החדשות. מי שציפה לראות בראש המיזמים הללו את גיבורי המלחמה, את מפקדי השדה או את מנהיגי החברה האזרחית, מגלה כי הגוש הזה הפך בפועל ל"מרכז מחזור" וללשכת עבודה עבור פוליטיקאים ותיקים.

רשימת ה"התחדשות" הזו מזכירה פגישת מחזור פרלמנטרית: שמות כמו יועז הנדל, חילי טרופר, בני גנץ, משה פייגלין, שרן השכל, איילת שקד, יולי אדלשטיין וגלעד ארדן – כולם אישים מוכרים ועתירי זכויות – מוצגים כעת בפני הציבור כאלטרנטיבה רעננה. במקום בית יוצר למנהיגות אותנטית שצמחה מתחת לאלונקה, מפלגות "התחדשות" מנציחות את הניתוק ומחזירות אל הבמה בדיוק את אותן דמויות שיושבות במערכת כבר 10, 15 ו-20 שנה.

האבסורד הזה מגיע לשיא נלעג כשאנו בוחנים את הרזומה של חלק מכוכבי "ההתחדשות": פוליטיקאים כמו יועז הנדל שהספיק לדלג בין לא פחות מ-7 מסגרות ומפלגות שונות בעשור האחרון, או איילת שקד שעברה ב-5 גלגולים פוליטיים. החלפת שם המפלגה, שינוי הצבע של הלוגו וניסוח סיסמת בחירות עדכנית בפעם השישית או השביעית, מנסים לחפות על העובדה הפשוטה: אין כאן שום בשורה חדשה, אלא רק זיגזג פוליטי וסידור עבודה מחודש לאותה אליטה בדיוק.

האותנטיות מול הזיוף: איפה נמצא דור הניצחון?

האבסורד של "מחזור הוותיקים" בולט במיוחד לאור העובדה שהאלטרנטיבה האמיתית אינה פנטזיה – היא כבר קיימת ודופקת על דלתות המשכן. הציבור הישראלי אינו שרוי בוואקום מנהיגותי: מתוך אש המלחמה והעשייה האזרחית, צמחו כאן מנהיגים אותנטיים. דמויות כמו תא"ל (במיל') עופר וינטר – מפקד ולוחם שסירב להתכופף בפני תקינות פוליטית ומסמל את לוחמנות, וגם יזמים חברתיים, ותנועות מילואימניקים צמיחות כמו "אל הדגל", מייצגים את הרוח האמיתית שאותה הציבור דרש בשבעה באוקטובר. ועוד אנשים טובים שנמצאים על הקווים.

אלו אנשים שלא צמחו בלשכות של עסקנים, לא זיגזגו בין אולפנים ולא ישבו בעשרות ועדות סרק; הם מביאים עמם קבלות של מנהיגות תחת אש ועמוד שדרה ערכי וברור.

חומת המגן: איך המערכת שומרת על עצמה?

אך כיצד מגיבה המערכת הפוליטית הישנה לכוחות החדשים הללו? בבהלה, בהתגוננות ובחסימה אקטיבית. חובה להבין: המערכת הפוליטית מתוכננת היטב כדי לשמור על עצמה מפה לאוזן ומכיסא לכיסא. מנהיגי המפלגות המסורתיות והגוש השלישי מזהים את הסכנה הנשקפת להם מלוחמי השטח ומאנשי העשייה האותנטיים, ועושים הכול כדי לגמד אותם, להדביק להם תגיות של "חוסר ניסיון פוליטי", או לפתות אותם להיכנס כ"עלה תאנה" שולי ונטול השפעה במקומות לא ריאליים ברשימות הישנות שלהם.

תעשיית המחזור הזו ניזונה מ"מלכודת המוכרות" ומחסם הכניסה המפלצתי של אחוז החסימה. מנהלי הקמפיינים מנצלים בציניות את החשש הטבעי של הבוחר מאי-ודאות ומ"בזבוז קולות", ומשכנעים אותו שוב ושוב להצביע לשמות המוכרים לו מהטלוויזיה. כך הפחד מאי-מעבר אחוז החסימה הופך לכלי הנשק היעיל ביותר של המערכת לשרידות עצמית, ולחומת מגן הבולמת כל דם חדש מלהיכנס אל המשכן.

אדריכלי הקונספציה אינם יכולים להיות אדריכלי השיקום

כאן בדיוק נחשף העומק של הניתוק הערכי. אותם פוליטיקאים ותיקים משוכנעים כי מעבר טכני ממפלגה אחת לאחרת מוחק כבמטה קסם את עברם ואת חלקם בקיפאון המערכתי. הם אינם מבינים שהציבור מאס לא רק בלוגו כזה או אחר, אלא בשיטת העבודה הישנה – בציניות, בקומבינות ובחוסר המסוגלות לייצר תהליכי עומק אמיתיים.

מעבר לכך, מדובר בכשל תפיסתי יסודי: הפוליטיקאים המכהנים כאן בשני העשורים האחרונים הם האדריכלים והשותפים המלאים של קונספציית השישה באוקטובר – המדינית, הביטחונית והחברתית. אי אפשר לדרוש חשיבה מחוץ לקופסה מאנשים שבנו את הקופסה במו ידיהם; מי שהיה חלק מטיפוח עיוורון העבר, אינו מסוגל להוביל בידיים נקיות ובמחשבה רעננה את בניית המדינה של היום שאחרי.

השאלה שנותרה פתוחה

בסופו של יום, האחריות אינה מונחת רק על כתפיהם של הפוליטיקאים הנאחזים בגלגל, אלא על כתפינו שלנו, האזרחים הבוחרים. מול אשליית המיתוג מחדש ומול מנגנוני השימור של המערכת הישנה, נותרת כעת תלויה בחלל האוויר שאלה אחת נוקבת, שכל ישראלי חייב לשאול את עצמו ביושבו מול הקלפי:

האם אנו באמת חפצים בתיקון עומק ובמנהיגות של אמת, או שמא הפחד מאי-ודאות ימשיך להוביל אותנו לעצום עיניים ולבחור שוב, בפעם המי יודע כמה, באותם אדריכלי עבר העטופים בנייר צלופן חדש?