במשך כמעט אלפיים שנה, מאז שחרב בית המקדש השני, ירושלים הייתה בעיקר חלום רחוק. יהודים בכל העולם התפללו אליה, בכו עליה וחלמו עליה – אבל הרוב המוחלט עשה זאת מרחוק. רק מעטים באמת קמו, ארזו מזוודה ועשו את הצעד המשוגע והמסוכן הזה, לעלות לירושלים. בכל דור ודור היו המשוגעים לדבר, אלו שהגיעו לעיר, בנו בה משהו והשאירו בה חותם. הסיור שלנו מוקדש להם, ל"בוני ירושלים" האמיתיים. בין הסמטאות ובתי הכנסת של העיר העתיקה, נלך בעקבות האנשים שהפכו את הגעגוע למעשים בשטח, ודאגו שיהיה לנו לאן לחזור.
כאשר אני עובר את שער החומה וצועד לתוך ירושלים, אני חושב על רבי יהודה הלוי, שחלם כל ימיו על ירושלים וכתב עליה עוד ועוד. "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב… יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב". וכשהצליח סוף סוף לצאת אליה ולהגיע עד שעריה, כך מספרת האגדה, רכן ארצה על מנת לנשק את אבניה, כפי שכתב: "הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב", ונרמס על ידי פרש מוסלמי שלא יכול היה לסבול את החיבור של יהודי לעירו.
מבר כוכבא ועד צה"ל – תולדותיו של ל"ג בעומר ציוני | מאיר דנא-פיקאר
האם אכן הגיע רבי יהודה הלוי אל שערי ירושלים ושם מצא את מותו? לעולם לא נדע, אך עצם האגדה מלמדת על הכיסופים ועל הקושי להגיע אל ירושלים בימים עברו. אז בפעם הבאה שאתם נכנסים אל העיר העתיקה, חשבו לרגע על הקלות שבה אנחנו יכולים היום להגיע אליה, וכמה תלאות עבר עם ישראל עד שהגיע לכאן.
כל המקודש מחברו – בית הכנסת הרמב"ן
מתיאוריהם של עולים לרגל במהלך השנים אנו למדים מעט על מצבם של העיר ותושביה. כך למשל כתב עליה רבי בנימין מטודלה, שהגיע אליה סביב שנת 1170: "היא עיר קטנה בצורה תחת שלוש חומות, ויש שם בית הצביעות שקונין אותו היהודים בכל שנה מאת המלך, שלא יעשה אדם שום צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם, והם כמו ד' (או ר') יהודים הדרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה".
ורבי יהודה אלחריזי, המשורר הגדול שהגיע אליה מספרד בתחילת המאה ה־13, כתב כך: "ראיתי לעומתי איש מבני העיר ויאמר לי: אחשוב כי אתה מקצה גלות מארצות נוכריות. אמרתי: כן הדבר, ועתה הרשני לשאול דבר ממך. אמר לי: הנני עמך, שאל ואגידה לך. אמרתי לו: מתי באו היהודים לעיר הזאת? אמר לי: מיום לכדוה ישמעאלים שכָנוה ישראלים".
כמה עשרות שנים לאחר מכן, בשנת 1267, הגיע הרמב"ן לירושלים, וגם הוא התרשם לרעה ממה שראו עיניו. כך כתב: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השיממון. וכללו של דבר, כל המקודש מחברו, חרב יותר מחברו… ירושלים יותר חרבה מן הכול… ואין ישראל בתוכה… רק שני אחים צַבָּעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות".
הרמב"ן לא הסתפק בתלונות, והחליט לעשות מעשה. הוא ייסד בית כנסת בירושלים, שעד היום נחלקים החוקרים האם זהו אותו בית כנסת שנמצא מתחת בית הכנסת "החורבה" או שהיה זה במקום אחר, אולי בהר ציון שבו חיו היהודים באותם ימים. וכך כתב: "והנה זירזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחיל בשיפועו, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים…"
תורה ותפילה בירושלים
תורה ותפילה בבית הכנסת הרמב"ן
לאחר כ־200 שנה הגיע לירושלים רבי עובדיה מברטנורא, המוכר בעיקר בזכות הפירוש שכתב על המשנה, ואותו השלים ככל הנראה בירושלים. גם הוא כתב איגרת ובה העיד על מצב העיר ועל בית הכנסת הזה: "ובית הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים". התיאור הזה מסתדר לא רע עם בית הכנסת הרמב"ן המשמש היום לתורה ותפילה ועל מדפיו ספרי קודש רבים, בהם משניות עם פירושו של רבי עובדיה. האם תיאר לעצמו שכך יהיה?
בסוד התורה – ישיבת המקובלים בית אל
לפני קרוב ל־300 שנה הוקמה הישיבה על ידי רבי גדליה חיון שעלה מטורקיה לירושלים, ובה ניתן דגש על לימוד תורת הסוד. לאחר מספר שנים הגיע ארצה רבי שלום שרעבי (הרש"ש), שהחל את דרכו כשַמָש בישיבה, אך לאחר זמן נתגלתה גדולתו בתורה – בנגלה ובנסתר – והוא מונה להיות ממשיך דרכו של ראש הישיבה וככל הנראה התחתן עם חנה, בתו של רבי גדליה חיון.
מאות שנים חלפו, ראשי ישיבה התחלפו והישיבה המשיכה לפעול. גם לאחר נפילת ירושלים בתש"ח המשיכה הישיבה לפעול במרכז העיר החדשה בראשות רבי עובדיה הדאיה.
לאחר שחרור ירושלים, הגיע לעיר הרב גץ. הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניסיה, וכבר בגיל 18 הוסמך לרבנות, ובמקביל השלים לימודי משפטים. אהבתו לארץ ישראל ליוותה אותו כל חייו, ובשנת תש"ט עלה ארצה עם רעייתו אסתר והתמנה לרב המושב כרם בן זמרה שבגליל העליון. לצד כהונתו ברבנות הקים וניהל בית ספר אזורי וסייע רבות בעניינים ביטחוניים בגבול הצפון.
הרב גץ ותלמידיו בחדר הלימוד המקורי של הרש"ש
לאחר נפילת בנם הבכור אבנר בקרב על שחרור ירושלים, עברו הרב והרבנית לעיר העתיקה, שם מונה הרב לרב הכותל המערבי. במקביל העמיק בלימוד הקבלה אצל גדולי המקובלים ופעל להחייאת ישיבת בית אל. בשנת תשל"ג חידש את פעילות הישיבה, קיבץ סביבה תלמידי חכמים והחזיר עטרה ליושנה, ברוח ימי הרש"ש. את שנותיו האחרונות הקדיש לטיפוח הכותל ולשיקום הישיבה. בשנת תשנ"ה נחנך מבנה הישיבה המחודש – אירוע שסימל את הגשמת מפעל חייו. כעבור ימים ספורים נפטר, לאחר שהשלים את המשימה.
בית כנסת החורבה: הסמל של הרובע היהודי
כשמביטים על קו הרקיע של הרובע היהודי, אי אפשר לפספס שתי כיפות ענק השייכות לשני בתי כנסת שנבנו במאה ה־19 במרחק כמה פסיעות זה מזה: "החורבה" של האשכנזים־הפרושים, ו"תפארת ישראל" של החסידים.
הראשון מהשניים היה בית הכנסת החורבה (או בשמו הרשמי: בית יעקב). המגרש עמד שומם והרוס במשך יותר ממאה שנה, מאז שערבים מקומיים שרפו את המקום בשל חובות של הקהילה האשכנזית הישנה ומנעו מיהודים להתקרב אליו. מי ששינה את התמונה היה רבי אברהם שלמה זלמן צורף, שבעקשנות מדהימה נסע עד מצרים כדי להשיג פירמאן (אישור מלכותי) מהשליט איבראהים פאשא לבנות את המקום מחדש.
הוא הצליח, והמפעל הגדול יצא לדרך, אך ר' שלמה זלמן עצמו שילם מחיר יקר: הוא נרצח בידי ערבים שהתנגדו לפעולותיו, ומוגדר כחלל הראשון ברשימת נפגעי פעולות האיבה. למרות הכול, בשנת 1864 נחנך מבנה מפואר עם כיפה עצומה, שהפך למרכז החיים האשכנזי בעיר.
קנאת סופרים תרבה חוכמה: כך נבנה בית הכנסת "תפארת ישראל"
ההצלחה של הפרושים הדליקה ניצוץ אצל הקהילה החסידית השכנה. הם רכשו מגרש סמוך, גייסו את תמיכת הקהילות בחו"ל, והחלו בבניית בית הכנסת תפארת ישראל על שמו של רבי ישראל מרוז'ין שדחף להקמתו, אם כי שמו העממי של בית הכנסת היה "ר' נישע'ס שול" – על שם ניסן ב"ק, הרוח החיה מאחורי הקמתו. האגדה הירושלמית מספרת שהכיפה של תפארת ישראל נבנתה לאחר ביקורו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. הלה ביקר בבית הכנסת ותהה מדוע חסר גג, וכשנענה "בית הכנסת הסיר את כובעו לכבודך" – חייך ופתח את הארנק.
הטרגדיה הגדולה של שני המבנים הללו התרחשה במלחמת השחרור. הלוחמים הירדנים הבינו את החשיבות המורלית של שני המגדלים הללו, ופוצצו את שניהם בשיטתיות מיד עם כיבוש הרובע. אם אתם כבר לא צעירים, אתם בטח זוכרים איך במשך עשרות שנים נותרה מהחורבה רק קשת הזיכרון המפורסמת, ותפארת ישראל עמד כקיר שומם. אבל קווי רקיע אפשר לשנות בחזרה. בשנת 2010 נחנך בית כנסת החורבה מחדש, משוחזר במדויק לימי תפארתו, ובשנים האחרונות הושלם גם שחזורו המלא של בית הכנסת תפארת ישראל. העיר חוזרת לימי תפארתה.
מפעל התורה הספרדי – ישיבת פורת יוסף
מול רחבת הכותל בולט במיוחד המבנה הגדול והמרשים עם כיפות הבטון הלבנות. זוהי ישיבת פורת יוסף, המרכז הרוחני שעיצב יותר מכל מקום אחר את עולם התורה הספרדי בעת החדשה. בתחילת המאה ה־20 חיפש יוסף אברהם שלום, פילנתרופ יהודי עשיר מכלכותה שבהודו, דרך להשקיע את כספו בירושלים. בעצת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, הוא קנה את הקרקע מול הר הבית והקצה את ההון לבניית הישיבה. המבנה המקורי נחנך ב־1923 והפך מיד למגנט עבור תלמידי חכמים ספרדים.
סודו של המקום היה המנהיגות של ראש הישיבה, חכם עזרא עטיה, שתחת שרביטו צמחה שורה של תלמידים שהפכו למנהיגי הציבור המוכרים ביותר בישראל: הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, חכם בן ציון אבא שאול (שירש לימים את ראשות הישיבה), הרב יהודה צדקה ועוד רבים.
בשנת תש"ח, עם נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור, פוצצו הירדנים את מבנה הישיבה המפואר והפכו אותו לגל חורבות. במשך 19 שנה עמד המתחם שומם מעבר לגבול, ונפתחו שלוחות של הישיבה בעיר החדשה, אך לאחר איחוד העיר בתשכ"ז חזרה הישיבה אל המגרש המקורי שלה במבנה גדול ומרשים שבו לומדים יומם וליל ומכשירים עוד דורות של תלמידי חכמים.
ראשונים לחזור – ישיבת הכותל
מלחמת ששת הימים פתחה את השערים אל העיר העתיקה, וישיבת הכותל הייתה המוסד הראשון שהוקם בה והניח את היסודות להתיישבות קבע מתחדשת. הרובע היהודי היה מלא הריסות, מקום שאיש לא גר בו במשך שני עשורים ושאריות החורבן של מלחמת השחרור ניכרו בו בכל פינה.
כבר בשבועות הראשונים לאחר המלחמה הוקמה ישיבה בתנאים כמעט בלתי אפשריים: במבנים נטושים ורעועים, ללא תשתיות מסודרות, מוקפים בחורבות. אך הם זכו להיות מתושביו הראשונים של הרובע היהודי, שהתחדש לא מעט בזכותם. נוכחות התלמידים בסמטאות העניקה את הביטחון ואת התשתית לחזרתם של משפחות ואזרחים נוספים לרובע. הדמות המרכזית שעיצבה את רוחה של הישיבה לאורך עשרות שנים היה ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, והישיבה הלכה וגדלה.
בשנות ה־80 נחנך קומפלקס המבנים הענקי של הישיבה, המשקיף על הכותל. במהלך החפירות להקמתו נחשפו תחתיו תגליות ארכאולוגיות מדהימות ובהן "הפרוור ההרודיאני" ובתי הכהנים מימי בית שני. הממצאים שומרו מתחת לבית המדרש והפכו ליעד תיירותי מרכזי בעיר. שרידי העיר לאחר חורבן בית שני הפכו ליסודות הישיבה שנבנתה לאחר חזרת עם ישראל לירושלים.מד
ירושלים של היום היא עיר גדולה, מתפתחת ומלאה ביהודים שמסתובבים ברחובותיה – בעיר העתיקה ובעיר החדשה. כיכר השוק כבר לא ריקה, ובתי הכנסת והישיבות חזרו לפעול. שום דבר מזה לא קרה מעצמו. הכול תוצאה ישירה של אותם אנשים, דור אחרי דור, שהתעקשו לעשות מעשה, לעלות ולהוסיף עוד לבנה לבניין. בזכותם, החלום הרחוק הפך למצאות היומיומית שלנו.
