מדין טבחו בנו. עשרות אלפים במגפה, ומי יודע כמה שחטאו ונפלו והתקלקלו.
והקב"ה, מלך רחמן, רוצה את נקמתנו מאויבינו, ולא זו אף זו: רוצה שאנחנו עצמנו ננקום אותה.
כשטובחים בנו אנחנו מושפלים, מאבדים את הביטחון, שפופי קומה.
כשאנחנו נוקמים באויבינו, נלחמים בהם ומאבדים אותם מן העולם – אנחנו חוזרים לעצמנו. גבינו נזקף, הרוח הגדולה חוזרת לנשוב בנו.
אבל בשביל שנוכל ללחום באמת, גם כשזה כבר שוחק וקשה, גם כשהמראות מהטבח ההוא קצת מיטשטשים והדם החם כבר התקרר ויום ועוד יום של מלחמה מחלישים ומקשים –
בשביל זה צריך מבט עמוק מאוד.
רגשות הזעם והכאב עד לב השמים כבר שכחו. ההבנה שהיכתה בנו שאסור לנו להשלים עם הטומאה שסובבת אותנו נשארה אבל קצת כהתה.
ואז משה רבנו מלמד אותנו סוד: אל תחשבו שאתם צבא הגנה לישראל.
כזה שנועד למנוע אירועי טבח ושפיכות דמים,
כזה שרוצה טוהר נשק ושואף לשלום.
אתם צבא ה'. אתם צבא שביסודו לא מחפש בכלל לגייס אוגדות על גבי אוגדות של חיילים.
אלף למטה אלף למטה, 12,000 איש, הטהורים והנקיים. לא החזקים בהכרח, לא הטייסים הכי טובים או הלוחמים הכי קשוחים.
הטהרה, הנקיות, הכוונות העליונות הם סוד כוחנו.
כי האמת היא שכשהקב"ה אומר לנו לנקום את נקמתנו מאויבינו, משה רבנו מלמד: זה באמת נקמת ה'.
זה מלחמה של הטוב נגד הרע, של גילוי השכינה בעולם נגד אלה שרוצים רק לבלע ולכסות והלשכיח, ולהחזיר את העולם אל עידנים של טומאה ורוע, של קנאה ושנראה ותחרות.
אותם מפקדים טהורי לב, אותם מנהיגים בעלי חזון רוחני עליון, אותם המונים שמלמדים את העם כולו להרים את המבט – הם סוד הניצחון במלחמה הזאת.
וככל שהם חס וחלילה ינסו להיות 'ישראלים', לדבר בשפה שכולם מדברים, לא להיות מנותקים, ככל שהם יבקשו להיות 'ריאלים' ולהישמע נאורים ומתקדמים –
כך הם יבגדו בתפקיד שההיסטוריה והשכינה הועידה להם.
וככל שהם ידעו לצאת מבתי המדרש בלי להוריד את המבט, לקרוא בקול גדול בשם ה', לזהות את הצמא האדיר של עם ישראל כולו לקרבת ה' – כך הם יצליחו לגרום לחטיבות שלמות לשיר ק-ה אכסוף בטקס כומתה במקום שירים גסים, להתפלל תפילה המונית לפני כל חציית קו גבול, ובעיקר – למצוא שוב ושוב את הכוח ממקור טמיר ונעלם ללכת לעוד סבב, לכבוש עוד יעד, להילחם בעוד ועוד זרועות רשע.
וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק.
שבת שלום!
