זה דמה למבצע צבאי לכל דבר. 25 ג'יפים משוריינים הגיעו בזה אחר זה ונעמדו בטור. פנתרים, טיגריסים, דוידים וכל כלי שיכלה החטיבה להציע. בתווך התמקמו שני האוטובוסים ממוגני הירי, שגם עליהם עלו לוחמים נוספים. ניתן תדריך מסודר של כלל התרחישים הצפויים, ומפקד הגדוד אישר לצאת לדרך. היעד: הישוב שא-נור בצפון השומרון.
את הכניסה החליט האלוף לערוך במסלול היקפי מצפון, דרך היישוב מבוא דותן, אף שכך הנסיעה ארוכה הרבה יותר. שלושה קילומטרים בלבד מפרידים בין היישובים חומש ושא-נור, אך את המעבר בדרך הרגילה, שעוברת בכפר סילת א-דהר שחוצץ ביניהם, הגדירו בצבא מסוכן ברמה הגבוהה ביותר.
"גם אם יהיו עוד מאה פינויים אנחנו לא נעצור לרגע" | אלישע ירד
יצאנו לדרך בשעת בין ערביים, חולפים על פני שדות הטבק שממלאים את עמק דותן. המראות העצובים של צפון השומרון המופקר ניבטו היטב מחלון האוטובוס. משחטות רכבים משני צידי הכביש ובנייה ערבית שחונקת את הציר. הערבים, שהופתעו מהגעתנו, לטשו עיניים נדהמות ומיהרו לדווח בערוצי הטלגרם.
הנסיעה הלוך עברה ללא אירועים חריגים גם במבתרים המועדים לפורענות. שתי דקות אחרי שחנינו במצודה העתיקה בשא-נור התחילה המתקפה. ממורדות הכפרים ג'בע וסילת א-דהר נפתחה לעברנו אש כבדה מחמישה כלי נשק במקביל. החיילים נעמדו בפתח המצודה, שהגנה מהירי, ואנחנו התמקדנו בתכנון המקורי: הדלקת נרות חנוכה תשפ"ג ברחבת הכנסים שבמרכז המבנה.
יצאנו כולנו בריאים ושלמים, אך בהרגשה שנפלטנו משדה קרב.
קולות השירה וקולות הירי התערבבו בחוויה מיוחדת שרק היישוב המופלא הזה יכול ליצור. מאות כדורים נורו לעברנו, אך המבקרים, שהורכבו ממגורשי שא-נור בעבר ומוותיקי צפון השומרון, לא התרגשו. הצבא נמנע מלהשיב אש, ורק פעם אחת, כשמקור הירי התקרב עוד, חתר מעט קדימה לעבר המחבלים. בינתיים סיים גדוד הטרור בג'בע לרוקן את תחמושתו לעבר המצודה, ואנחנו עלינו שוב אל האוטובוסים.
בדרך חזור כבר היו הכפרים מוכנים היטב. בכל סמטה או מטע זיתים עמדו מחבלים ויידו לעברנו אבנים ובקבוקי תבערה. בעיקול הראשון הגיע ירי נוסף, הפעם מדויק וקרוב. שבעה כדורים פגעו בחלון האוטובוס סמוך לראשו של אחד הנוסעים. החלון הממוגן בלם את הקליעים שנורו והיה גם הפעם התירוץ של הכוחות להמשיך בנסיעה בלי להגיב בירי. יצאנו כולנו בריאים ושלמים, אך בהרגשה שנפלטנו משדה קרב.
והיום: תמוז תשפ"ו
השבוע נסעתי בפעם הראשונה בכביש 60 הישן, ליד חטמ"ר מנשה, שמוקם מחדש במקומו ההיסטורי. הפעם הגעתי לאור יום ברכב פרטי, והוא זכה בקושי לכמה מבטים מפוהקים ממוכרי באסטות ערבים. קשה להאמין שכל כך מעט זמן חלף מאז. אזור שלם עבר מהפך מן הקצה לקצה בתוך שנים אחדות, אחרי ששילמנו על חטאי העבר מחיר דמים כבד.
כך רבותיי נראית גאולה
נהוג להגיד שמה שמתרחש רחוק מהעין נהיה מהר גם רחוק מהלב, אולם סיפורה של השיבה לצפון השומרון שנכתב בימים אלו הרחק ממרבית היישובים במדינת ישראל מצליח לגעת בכל מי שרק נחשף אליו במרשתת או בביקור חד-פעמי.
מה שהיה מאבק סיזיפי של כמעט שני עשורים על הנוכחות היהודית ביישוב חומש עבר לאחרונה האצה של מנוע סילון, ובחסות גיבוי ממשלתי וסייעתא דשמיא עצומה התפשט לאזור כולו וחולל את מה שרבים כבר לא האמינו שיכול להתרחש.
מלבד היישוב חומש שהוסדר ושכנו שא-נור שאוכלס גם הוא, רשימת היישובים הנוספים בצפון השומרון שממתינים כעת להקמה רשמית הולכת ומתארכת בעקבות שורת החלטות קבינט היסטוריות שהצליח לכונן השר סמוטריץ': היישובים החרבים גנים וכדים, שבנייתם נמצאת בעיצומה, נועה, רום גלבוע, מעיינות, תענך ועמק דותן. ליד האחרון מוקם בימים אלו בסיס חטיבת מנשה במקומו הישן, ששכן בו עד הגירוש. על הכול מנצחים במרץ מועצת שומרון והעומד בראשה יוסי דגן, שגורש מהיישוב שא-נור כשהיה בחור צעיר, וחזר להתגורר בו השנה עם משפחתו הענפה.
הזמן המועט שנדרש לאויב להשלים עם המצב ולהרים ידיים
הקמת היישובים עצמה מרגשת, אך מרגשת לא-פחות המהירות שבה השתנתה המגמה ב-180 מעלות והזמן המועט שנדרש לאויב להשלים עם המצב ולהרים ידיים. כמי שזוכר היטב את המציאות בצפון השומרון בשנים האחרונות אנסה לתאר לכם במעט את השינוי ההיסטורי שמורגש בשטח.
נתחיל מהמצב ששרר בצפון השומרון ערב הגירוש. ארבעה יישובים בלבד שכנו בתא השטח העצום הזה. שא-נור וחומש, על כביש 60, היו מחוברים זה לזה והחזיקו בשתי דרכי גישה, גם מדרום, דרך שבי שומרון, וגם מצפון, דרך מבוא דותן, וגנים וכדים, שהיו מנותקים בחלקו הצפוני של האזור.
השניים הללו החזיקו בדרך גישה יחידה ממעבר הגלבוע בלבד, ובעקבות הסכמי אוסלו חצץ בינם ובין שאר חלקי השומרון גוש ענק של שטח A. נסיגת צה"ל מצפון השומרון בעקבות עקירת היישובים הביאה לידי הידרדרות ביטחונית בכל האזור, וגם צירי התנועה שהיו בטוחים לנסיעת יהודים נעשו מסוכנים בדרגות שונות והקשו את השיבה הביתה.
הכפר היה לאקס-טריטוריה פלשתינית מוחלטת
המאבק לחזרה לחומש קרה כמעט מייד לאחר הגירוש. מטה המאבק שהוקם חרט את הסיסמה "חומש תחילה", ששרטטה את היעד הראשון והקל למדי בשל קרבתו ליישובים שנותרו בידינו. הנוכחות היהודית בחומש בעשור הראשון שלאחר הגירוש ידעה עליות ומורדות, אך תמיד נשאר האזור די בטוח לנסיעה, ולמעט בקבוק תבערה או אבן שהיה אפשר לחטוף במבתר הידוע בדרך, לא חשו הנוסעים בתוך קן מרצחים.
זה לא שלא היו פיגועים, כמו הפיגוע שנרצח בו יהודה דימנטמן הי"ד, אבל בפועל עלו וירדו יהודים בכביש המוביל לחומש בכל יום ברכבים פרטיים. המצב בשא-נור, היישוב הבא בצפון השומרון, היה שונה בתכלית. ההגעה ליישוב הצריכה נסיעה של עשר דקות רצופות ברחוב הראשי של הכפר סילת א-דהר, וזה הפך את ההגעה לשם לסיפור מורכב הרבה יותר.
הכפר היה לאקס-טריטוריה פלשתינית מוחלטת. חגיגות שחרור מחבלים, שכללו ירי בנשקים גלויים, נערכו ברחוב הראשי, הבנייה הלכה וחנקה את הציר כולו עד לצומת הכניסה ליישוב, והיה די בדיווח קטן בתחילת הכפר כדי שהנוסעים היהודים יחטפו אבנים ובקבוקי תבערה מכל סמטה בדרך. האתגר הביטחוני השפיע באופן ישיר על מספר הפעמים שביקרו יהודים בשא-נור.
הנסיעה לגנים ולכדים למעשה של שיגעון
לעומת האתגרים הביטחוניים בדרכי הגישה לשא-נור, בגנים וכדים זה כבר היה אירוע מעולם אחר לגמרי. הדרך המרכזית ששימשה את שני היישובים הצריכה מעבר במחסום הגלבוע, שנסגר באופן הרמטי ליהודים לאחר הגירוש, ואף שערבים ישראלים המשיכו לעבור בו למכביר, כל ניסיון לעבור דרכו נתקל בסירוב מוחלט.
הדרך היחידה שנותרה למי שחפץ להגיע לגנים וכדים הייתה הדרך הישנה, מדרום, שנסגרה לתנועת יהודים כבר בהסכמי אוסלו. הדרך הצריכה חצייה של סילת א-דהר, נסיעה בבקעת סנור, היכן ששכן בא"ח צנחנים, צליחה של כפרי המרצחים סיר וזבאבדה ומעבר בצומת קאבטיה. אפילו בקרב פעילי חומש נחשבה הנסיעה לגנים ולכדים למעשה של שיגעון, ועד לפני שנים אחדות היה אפשר לספור את מספרי ביקורי היהודים ביישובים הללו על לא-יותר מארבע כפות ידיים לאורך עשור וחצי.
בחנוכה לפני שש שנים הצטרפתי לאחת הכניסות היחידות לגנים וכדים. יצאנו בשתיים בלילה בחמישה רכבים, נשק ומכשיר קשר בכל רכב. קליטה סלולרית לא הייתה בדרך. בכל רכב היה מורה דרך למקרה שהאירוע ישתבש. 35 דקות נסיעה מחומש ועד לפתח היישוב גנים, שגדוש בהררי זבל. הדלקנו ארבעה צמיגים לכבוד הנר הרביעי, המשכנו לביקור של חצי דקה ביישוב כדים הסמוך, וסבנו על עקבינו לפני שיאיר היום.
בכל הזמן הזה המשיכו מגורשי צפון השומרון להמשיך לחלום
הקמתם של גדודי הטרור בג'נין ובפרבריה זמן קצר לאחר מכן חיסלה את האפשרות של כניסות חטופות כאלה באישון ליל. במורדות כדים ערכה מחלקה של מחבלי חמאס אימון צבאי, ומפקדה נשבע אמונים לג'יהאד בין האורנים שעיטרו פעם את רחובות היישוב. על הדרך לשא-נור התחיל לחלוש גדוד ג'בע של הג'יהאד האסלאמי, וכל טיול במרחב הפתוח בצפון השומרון גרר סיכון לא-מבוטל להיתקל בחוליית חמושים. האזור כולו היה לקן מרצחים, אולם ההשלמה בפועל של צה"ל עם האיום הביטחוני וסירובו לאשר כניסות מאובטחות של יהודים במתווה כלשהו רק החמירו את המצב ונתנו למחבלים לחוש באמת בעלי הבית.
בכל הזמן הזה המשיכו מגורשי צפון השומרון ופעילי המאבק להמשיך לחלום, לכסוף ובעיקר לא להרפות לרגע מהדרישה הפשוטה לחזור הביתה. בחומש עוד התחולל מאבק איתנים נגד החלטתו של מפקד הפיקוד דאז האלוף יהודה פוקס למגר את ההתיישבות במקום לאחר רצח יהודה דימנטמן.
לשא-נור היו כמה כניסות פיראטיות דרך השטח כדי להפסיק את המצב האבסורדי שבו נמנעה נוכחות יהודית ביישוב יותר משנה, פעילי גרעין עין גנים ערכו אירועי נטיעות והתחברות מפעם לפעם סמוך למעבר גלבוע, הנקודה הקרובה ביותר לגנים ולכדים, ופעילים אחרים המשיכו ללחוץ בחלונות הגבוהים.
לאט לאט הגחלת שהתעקשו לשמור עליה קומץ יהודים הפכה לשלהבת ענקית
גם אני הקטן השתדלתי לתרום את חלקי, ואחת לכמה חודשים הגעתי להר הגלבוע, ולאחר הטסת רחפן שבעה-שמונה קילומטרים תיעדתי בכל פעם את המתרחש ברחובות השוממים של גנים וכדים. במסגרת הפעילות הזו חשפנו כאן לראשונה מעל דפי עיתון זה את הבנייה הערבית הטרייה שפולשת לשטח היישובים, פרסמנו את מפעל הדיש הערבי המאולתר שנפתח בלב גנים, ועקבנו אחר האכיפה, או נכון יותר האי-אכיפה של הפלישות.
והיום: צפון השומרון, תמוז תשפ"ו
כמו במאבקים רבים אחרים, גם כאן הפכה לאט לאט הגחלת שהתעקשו לשמור עליה קומץ יהודים לשלהבת ענקית ומאירה שסחפה אחריה את עם ישראל כולו ונבחריו בכנסת. חוק ההתנתקות בוטל בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת לימור סון הר-מלך ויולי אדלשטיין, שר הביטחון כ"ץ מונה במקום קודמו גלנט ופתח את השיבר בכל נושא צפון השומרון, השר סמוטריץ' ביסס את סמכויותיו במשרד הביטחון והביא לידי פריצה חסרת תקדים באישור יישובים חדשים, ומפקד הפיקוד החדש האלוף אבי בלוט התגלה מהר כהתקפי בהרבה מקודמו בכל הנוגע לטיפול בגדודי הטרור ולפעילות בערים הערביות.
גדודי המחבלים מוגרו כמעט לחלוטין לאחר סדרת מבצעים שנשמר בהם העיקרון הבסיסי שנשכח באוסלו: השארת נוכחות צבאית קבועה בלב הערים ומחנות הטרור. אחרי חודשים של המתנה החליטו המשפחות בערב חג הפסח שהגיע הזמן לשים סוף להססנות. גרעין שא-נור עלה רשמית ליישוב והודיע שהגיע הפעם כדי להישאר לתמיד. הכפר, יש שיאמרו באופן מפתיע, התגלה מהר כנמר של נייר.
קריאות "עם ישראל חי" מפי בני נוער ערבים
הערבים שראו את שיירות הקרוונים נכנסות ליישוב לאור יום הבינו שהרוח השתנתה. עם ישראל שב בגאון לנחלתו, וזה הזמן להוריד את הראש, לעטות חיוך תמים ולהמתין לשעת הכושר הבאה. אבן אחת לא נזרקה, וערביי הכפר ניסו לרצות ככל יכולתם את בעלי הבית החדשים. "ברוכים הבאים מתנחלים", קיבל בצומת הכניסה ערבי מבוגר את פניה של אחת המשפחות המגורשות ששבה הביתה.
"זאת הארץ שלכם, אל תלכו מפה". משפחות אחרות שנסעו לשא-נור נתקלו בקריאות "עם ישראל חי" מפי בני נוער ערבים. הסיפורים הללו הפתיעו אותי, אולם כשנסעתי עם משפחתי ביום העצמאות לאירוע הענק בשא-נור בירכו גם אותנו ערבים מסילת בברכות "חג שמח" ו"שלום" כשעמדנו בפקק בכפר.
לא רק שאבן אחת לא נזרקה, תודה לא-ל, בחודשים האחרונים בכפר שגם לפני הגירוש נאלצו בתקופות מסוימות התושבים לנסוע בו כשקנה של עוזי מציץ מחוץ לחלון, גם כבישים רבים נוספים בצפון השומרון הפכו בפועל לפתוחים לתנועת יהודים ללא חשש. נפתח ציר 60 משא-נור למבוא דותן, ואפילו חלקו הצפוני, לגנים וכדים, שממשיך לכביש עוקף קבאטיה ומתחבר לציר 6010. כשקפצתי לשם באחד הבקרים השבוע, זכיתי לאורך הדרך כולה, הלוך וחזור, בקושי לשלושה מבטים אדישים מצד ערבים שהבחינו בנוכחותי.
ברגע שהבינו הערבים שידם על התחתונה וימי ההפקרות תמו, הם פשוט נכנסו למחילה
לנוכח הבאגרים שעבדו במרץ על הכשרת השטח מחדש ביישובים המפונים לא טרחו הערבים אפילו להניף שלט מחאה. ארבעה חיילים ישבו בין העצים כדי לאבטח את העבודות, אך לא היה בכך צורך. כמו במדינות האסלאם לדורותיהן, ברגע שהבינו הערבים שידם על התחתונה וימי ההפקרות תמו, הם פשוט נכנסו למחילה והורידו את הראש. שלא תטעו, שאיפותיהם הרצחניות לא נעלמו לרגע, הן פשוט נגנזו לעת עתה.
השאלה הנוקבת שניקרה במוחי השבוע הייתה למה לעזאזל לא עשינו את זה עד היום. הרי מה שנדמה לנו תמיד בלתי אפשרי התרחש עוד לפני שהבנו מה קורה, ברגע שעם ישראל פשוט החליט ללכת על זה עד הסוף בלי לגמגם. את הלקח הזה אנו צריכים לאמץ לתובנה לאומית גם למאבקים הבאים שעוד מצפים לנו. ביטול הסכמי אוסלו בשטח ובכנסת חייב להיות הצעד הבא, בפרט בצפון השומרון. גם אחרי אישור היישובים החדשים והקמתם בקרוב בעז"ה, תישאר ההתיישבות היהודית באזור במובלעות קטנות בשטח ערבי.
כמעט בכל אי קטן של שטח C בצפון השומרון דחף סמוטריץ' במיומנות יישוב יהודי, אולם כשמסתכלים על המפה כולה עדיין מדובר ברצועות דקות מאוד, והן לא יחזיקו מעמד לאורך זמן בתוך אוטונומיה פלשתינית עוינת. כדי להבטיח את השליטה היהודית בצפון השומרון, ואפילו את קיומם של היישובים שמוקמים בימים אלו, יש להתיישב גם בשטחים העצומים שמוגדרים שטחי A ו-B. זה אפשרי, זה הכרחי, ובעיקר זה כל כך בהישג יד אם רק נאמין.