המכונית מטפסת לאט במעלה הכביש הצפוני ביותר של מדינת ישראל, זה שנמתח כמו חוט דק ממש על קו הגבול עם לבנון, והרב משה אלחרר, שתי ידיו על ההגה, מצביע בסנטרו אל מעבר לגדר.
הנוף, נופה של ארץ ישראל, משכר ממש: מימין יורדת הקרקע אל עמק ירוק ורחב, משובץ בשדות חיטה זהובים, במרובעים של אדמה חרושה ובכרי דשא. מעבר לו מתרוממים רכסי הגליל ורמת הגולן בגוני חום ואפור רך, ואובך קיץ דק תלוי מעליהם. במראה הצדדית מרצדת פיסת כינרת כחולה. הרחק מאוד, מעל ההרים החומים, מיתמר עמוד עשן אפור ודק, תזכורת שקטה לכך שמעבר ליופי הזה עובר גבול חי, נושם, מסוכן.
"תסתכל", אומר הרב בלי להסיר את העיניים מהכביש המתפתל, "פעם פשוט עברת מכאן. במישור. היית לוקח רכב, חותך ועובר מצד לצד, מישראל ללבנון". בין השדות הירוקים לגלי האבן של בתים שנהרסו ממול נמתחת היום חומה אפורה חדשה. הרב אלחרר (70), רבה של העיירה שלומי כבר כ"ח שנים, מכיר כל סיבוב בדרך הזאת. הוא נוסע בה לבדו בערבי שבתות, בין המושבים שפונו, כדי לפגוש משפחה, לענות על שאלה, להעלות ילד לתורה. הנוף שמצידי הכביש נע בין יופי שאי אפשר לעמוד בפניו לצלקות שאי אפשר להתעלם מהן.
כדי להבין את האזור הזה, הוא אומר, צריך קודם ללמוד את שמות ישוביו. הוא מונה אותם כמו פסוק, בזה אחר זה, כשהמושבים חולפים מימין: אדמית מלשון אדמה. זרעית – זורעים. שתולה – שותלים. נטועה – נוטעים. ומשם, מעבר לגבול, מטולה. שרשרת של פעלים שנטועה בקרקע עצמה, כאילו מי שנתן ליישובים את שמותיהם ביקש לומר שהאחיזה כאן היא מעשה ידיים יום-יומי, מתמשך, שלעולם אינו נגמר.
שלושה ימים קודם לנסיעתנו נחתם בוושינגטון הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון. את הפרטים אנחנו כבר מכירים. אבל כאן, על הקו, איש אינו מדבר על סעיפים ועל מנגנוני פיקוח. כאן שואלים שאלה אחת בלבד: לאן כל זה הולך. ובאותו בוקר שאנו נוסעים בדרך הזאת משודר ברדיו 'הותר לפרסום' נוסף. חייל נהרג. הדיו עוד לא יבשה, והאדמה עוד רוטטת. את התשובה על השאלה הגדולה לא מצאנו בהצהרות אלא באנשים שלאורך הקו, מי שכבר חזרו, מי שבאו לחזק ומי שלא עזבו מעולם.
הזוג שבנה גבול
בכניסה לזרעית – מושב קטן שתשע או עשר משפחותיו הוותיקות הולכות ומזדקנות – חונים חיילי גדוד צנחנים. כאן, במוצב שעל הגבול, נפצע במלחמה בניה, בנו של השר בצלאל סמוטריץ'. שעה אחרי שנפצע, מספר הרב, הוא כבר היה כאן ובידו חבילה לחיילים. בזרעית הכול קרוב, הכול אישי.
אחרי הפנייה מתגלה מפעל הפטריות: בניין רחב היושב ממש על קו הגבול, כמה עשרות מטרים מהגדר. מאחוריו כבר לבנון. "זה המפעל שיושב הכי קרוב ללבנון בכל הארץ", אומר הרב.
זוהי חוות השמפיניון, שהקימו רוזה ויצחק דוידיאן בשנת 1982 בשני חדרים קטנים כחלק ממאמץ לאומי לבסס פרנסה חקלאית ביישובי קו העימות. ארבעים שנה לאחר מכן הוא נעשה לאחד ממפעלי הפטריות הגדולים בישראל: כ-450 טונות פטריות מיוצרות בו בחודש, שהן כ-40% מהשוק המקומי, ויש בו 250 עובדים מיישובי האזור ומערכת בקרת אקלים מהמתקדמות בעולם.
בעלת המפעל רוזה, המתקרבת לגבורות, אישה חדה ובהירת מבט שאינו מסגיר את שנותיה, יושבת במשרדה מאחורי ערמת ניירת, כוס תה לצידה. אני שואל אותה איך ישפיע עליה ההסכם החדש, והיא אינה ממהרת להתלהב. "שלום זה דבר טוב", היא אומרת, ומסתייגת מייד, "אבל אני לא מאמינה לחיזבאללה. הכול איראן. אם הם לא יהיו, גם אלה לא יהיו". וברקע שוב אותה ידיעה על החייל שנהרג הבוקר. בשבילה השלום אינו מסמך; הוא השאלה אם היא תוכל בבוקר לפתוח את שערי המפעל.
"קודם כול אני מדרבנת את עצמי", היא אומרת על ימי המלחמה. "אם אני מגיעה לעבודה, מגיעים". דוגמה אישית". בנה משה מנהל היום את המפעל ומחמיר בכשרות אפילו יותר מהרב: כשהמשגיח מתיר, משה מבקש להחמיר. "הוא רוצה מאה אחוז נקי", אומר הרב אלחרר בהערצה, "בלי קומבינות. אותו יושר שאתה רואה בכשרות זה היושר שיש גם בכסף". האב, יצחק, חצה זה כבר את שנתו השמונים, ובכל בוקר הוא קם, הולך חצי קילומטר ברגל מהבית ונעמד ליד פס הייצור. "קם בשביל העבודה", אומר הרב.
המשפחה ידעה גם שבר עמוק: הבן שניהל את העסק נהרג בתאונת דרכים, והם כמעט פרשו, אבל קמו. "שבע ייפול צדיק וקם", מצטט פרופ' עופר דנאי, ביולוג מהיישוב הילה הסמוך, שמלווה את המפעל עשרות שנים. הוא טייס לשעבר, שטס כמעט עד גיל שישים, והיום מפתח כאן זני פטריות נדירים. למשל את פטריית היער, שאריזה חכמה ייחודית שומרת על טריותה שבועיים, ונמצאו בה חומרים טבעיים – סטטין, גלוקנים – המסייעים למערכת החיסון. "הגליל בבעיה", אומר דנאי בשקט. "במקומות אחרים יש מי שפרס עליהם את חסותו. כאן אין. כשמקום אחד מאבד התיישבות, מתחיל להתפורר כל הרצף".
רוזה, חוות השמפיניון: "מי שגר בזרעית יודע שזה מקום שאין בו ייאוש. הקימו את המדינה בחומה ומגדל, וזה חלק מהתפקיד שלנו: לגור ביישוב, להיות הגבול של המדינה"
במפעל עצמו התהליך כמעט מהפנט. מצע גידול – תערובת של קש חיטה וזבל לולים שעבר תהליך קומפוסט מלא – נדחס במכונה ממוחשבת, ועליו מונח חומר כיסוי שחור שמדרבן את הפטרייה להשתנות מחוטים דקיקים לגוף פרי לבן. כל מחזור גידול אורך בין ארבעה שבועות וחצי לשישה שבועות מהכנסת המצעים ועד הקטיף. התוצרת הנקטפת עוברת לקירור, לשקילה ולאריזה, ובתוך פחות מיממה הפטרייה כבר על מדפי הרשתות בכל הארץ.
ואז הגיע 7 באוקטובר. ביום ראשון שאחרי שמחת תורה הודיעו לתושבים: שטח צבאי סגור, אתם יוצאים עכשיו. הפטריות נשארו במצעיהן, המפעל ננעל, 250 העובדים יצאו לחל״ת או עזבו, ורוזה ויצחק פונו לדירה שכורה בירושלים. בינואר 2024 פגעה רקטה ישירות במתחם הקומפוסט. "זה מפעל שהקמנו בעשר אצבעות ארבעים שנה", אמרה אז רוזה, ובכל זאת בלי שמץ ייאוש: "מי שגר בזרעית יודע שזה מקום שאין בו ייאוש. הקימו את המדינה בחומה ומגדל, וזה חלק מהתפקיד שלנו: לגור ביישוב, להיות הגבול של המדינה".
הם חזרו אחרי שנה וחצי של גלות פנימית ושל מאבקי בירוקרטיה מתישים. "קיבלנו חלק קטן מאוד מהפיצויים שמגיעים לנו", אומרת רוזה במעט מרירות. הם שיקמו את המפעל שנפגע והחזירו את החיים לפסי הייצור. כשעוברים היום במסדרונות הקירור הארוכים בין מדפי הפטריות הלבנות הנמתחים עד האופק, קשה להאמין שלפני חודשים אחדים עמד כאן הכול דומם, והגדר שמעבר לקיר הייתה קו האש.
המג״ד שמלמד בשנת שבתון
מזרחה משם, בגזרת סוריה, מתנהל סיפור אחר לגמרי, ושם דווקא ההסכם עם לבנון כמעט אינו נשמע. פגשנו את מג״ד גדס״ר 6, סגן-אלוף ר', באמצע יום עבודה על הגבול. אז נוכחתי לדעת שמאחורי השם סא"ל ר' עומד שכן שלי. הוא אחרי רצף של אירועים ביטחוניים. בחיים האזרחיים הוא מנהל בית ספר. את הסבב הזה – התשיעי במלחמה – הוא עושה בשנת שבתון, במדים במקום בבגדי מנהל.
"החתימה על ההסכם", הוא אומר ומשפשף עיניים עייפות, "לא משנה כאן כלום. הגזרה שלנו ממשיכה לעבוד בדיוק כמו אתמול. אנחנו מסכלים פעולות של האויב יום אחרי יום". השבוע הוא יסיים את הסבב ויחזור לכמה שבועות הביתה לפני שיפתח את בית הספר לעוד שנת לימודים. "אני מאמין שזה יחזיק יותר משלא יחזיק", הוא אומר על השקט בלבנון. "אבל פה בינתיים אין הפסקת אש. יש משימה".
שואלים אותו מה אומרים בבית, והוא מחייך. "כולם איתי", הוא אומר, "תומכים בכל מה שאני עושה". בת אחת שלו נשואה בעצמה לקצין, "היא מבינה את הכול בלי שצריך להסביר". בן אחד לומד בישיבת מרכז הרב, "ובוודאי מבין מה אבא שלו עושה כאן". בן אחר לומד בישיבה תיכונית, ובבית מחכה עוד ילד קטן. "ואשתי", הוא אומר, וקולו מתרכך, "היא הגב של הכול". השבת שלפני שבועיים הייתה הראשונה מאז שבת זכור שכל המשפחה כולה ישבה בה יחד, בהרכב מלא. חודשים ארוכים נותר ריק הכיסא שלו בראש השולחן.
הוא מדבר על הקצינים ועל החיילים שלו במשפטים קצרים, כמעט אבהיים. כולם אנשי מילואים שכבר סגרו סבב אחרי סבב, מאות ימים הרחק מהבית, מהעבודה, מהילדים. "אני מעודד אותם כל הזמן", הוא אומר, "מחבק אותם ומחזק את הנשים האמיצות שלהם, שמחזיקות את הבית לבד בזמן שאנחנו כאן". כששואלים אותו על המחיר המשפחתי הוא משתתק לרגע. "זה הדבר הכי קשה. לא הקור, לא הסכנה – הגעגוע. אבל זה בדיוק מה שמחזיק את הבית. בלי זה אין בית".
איש אחד נגד הזרם
חוזרים מערבה, אל הרב אלחרר, שדמותו נמתחת כחוט לאורך כל הקו הזה. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה כשהיה בן חמש, גדל בתל אביב ולמד בישיבת קדומים, בישיבת מרכז הרב ובישיבת צוף דבש בעיר העתיקה, אצל הרב שלום משאש והרב אליהו אבא שאול. שלוש שנים שימש רב צבאי בגזרה המזרחית של לבנון וליווה אסונות כבדים. הוא חוקר את יהדות מרוקו, עורך את כתבי הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ומעריץ אותו ללא גבול.
מן הרב עוזיאל שואב הרב אלחרר חזון שאינו מרפה: גבולות הארץ המובטחים עד לבוא חמת. "עוד רבה הדרך לפנינו", הוא חוזר על דברי הרב
מן הרב עוזיאל הוא שואב חזון שאינו מרפה: גבולות הארץ המובטחים עד לבוא חמת. "עוד רבה הדרך לפנינו", הוא חוזר על דברי הרב ומספר על מסע שערך לדרום טורקייה, אל הר שעדיין נקרא במפות מוסא דאג, הר משה. בשבילו כל פסוק על גבול הצפון הוא הבטחה חיה. הוא אומר את האמת בלי למצמץ ואהוב על בני קהילתו. מלמד שיעורים, מוציא גיליון שבועי ונוסע לשבתות לאורך הגבול אל מי שאיש אחר אינו מגיע אליו.
המשפחות החדשות של זרעית
אבל הסיפור הגדול של זרעית בשנה האחרונה אינו הרב ואפילו לא הפטריות, אלא תשע משפחות צעירות שבחרו לבוא למושב. הן אינן קוראות לעצמן גרעין, "אנחנו פשוט המשפחות החדשות במושב", אומר רועי, מורה בתיכון במעלות. אשתו מלמדת בשלומי, ולהם שלושה ילדים קטנים. המשפחות החדשות באו מלוד, מבית אל, מקדומים, מהגולן, ובתוך שנה אחת הפיחו רוח חדשה במקום הגווע. אחרי כעשרים שנה שלא היה במושב גן ילדים, נפתח גן, נפתח מעון, ובית הכנסת התמלא.
"זה קידוש השם כפשוטו", אומר הרב, ועיניו נוצצות. "בבית הכנסת ראיתי אנשים שיותר מעשרים שנה לא הגיעו אליו". המושב, שאינו דתי, קלט אותם בחום. "לקבל קבוצה דתית למושב חילוני זה מורכב", אומר רועי, "והמושב עושה את זה בצורה מופלאה".
בערב, בחצר אחורית של אחד הבתים, השלווה כמעט מתעתעת: כיסא ביצה תלוי על מתקן מתכת מחליד, ערסל בצבעי קשת מתוח בין העמודים, אופני הרים שעונים על ספסל עץ כחול, מנגל כבוי. מבעד לדלת הזכוכית נשקפת כוננית עמוסה בכרכי גמרא. ילד בחולצה אדומה יורד במדרגות, אישה במטפחת מחייכת. רגע ביתי לגמרי מטרים אחדים מהגבול.
עד קצה הכביש
כדי להגיע למטולה נוסעים בכביש 90 עד שהוא פשוט נגמר. שם, בקצה, אנדרטה לזכר חיילי צה״ל ומחנה צבאי, ומעבר להם לבנון. הנוף כאן דרמטי: רכסים ירוקים נופלים אל ערוצים עמוקים, ומולם, על ההר ממול, שלד של כפר. מי שמלווה אותנו הוא ישראל פכטר, בן המקום, יליד מטולה, שחזר למושבה לפני כתשע שנים, כשחלה אביו, הרב ברוך פכטר, רבה של מטולה. "אני לא ממלא פה שום תפקיד רשמי", הוא אומר, "גם לא רוצה". יש לו עסק, מפעל בשר בגליל, אשתו עובדת על הקו, והוא עצמו עשה במלחמה הזו כ-600 ימי מילואים במחלקת ההגנה של מטולה.
הוא מצביע על הרכסים שממול. "כל ההר הזה היה כפר. אין כפר". מטולה יושבת מול כפר כילא, שממנו תכננו כאלף מחבלי רדואן לפרוץ דרך מנהרה אל הגליל, ומול אל-חיאם, שממנו נורו עשרות טילי נ״ט אל היישוב, המרוחק ממנו שלושה קילומטרים בלבד. היום צה״ל יושב עמוק בפנים, וההרס שמעבר לגדר מוחלט. "כפר של מאות שנים", הוא אומר, "איננו".
פכטר מסביר את ההיגיון: "צה״ל הרחיק את האויב מקו הבתים, שלא תהיה להם עין ישירה על האזרחים שלנו. פעם", הוא נזכר, "היו עומדים על פס הבטון שממול וצועקים, ואנחנו התושבים צעקנו בחזרה. היה קשר עין. היום הם נעלמו. שטח מוות".
על ההסכם הוא מהרהר רגע. "אני לא בטוח שהוא יחזיק", הוא אומר, "אבל אני נוטה לחשוב שכן. צריך סבלנות". ומה זה אומר מבחינת מטולה? "אם השקט יחזיק, אנשים יחזרו. לאט לאט כבר רואים את זה". הנתונים מספרים את גודל המכה: במטולה כ-650 בתים, וכ-400 מהם, יותר מ-60% נפגעו. רק כ-60% מהתושבים שבו למושבה אחרי פינוי של כשנה וחצי. "רק כשמגיעים למטולה מבינים את גודל הסכנה ואת גודל הניצחון", אומר פכטר. אנחנו עוצרים במכולת לקנות חלב. "רואים את התנועה חוזרת", הוא מצביע על העגלות. "אם השקט יחזיק, יחזרו".
בית שהוא מוזאון
בלב המושבה הוותיקה ניצב ביתה של משפחת פכטר, ונכנסים אליו כמו אל מוזאון. תקרה קמורה מאבן גזית; רצפת אריחים מצוירת ועתיקה, ובשוליה דוגמת מפתח יווני; פנס ברזל יצוק תלוי על הקיר; דלתות עץ ישנות ומסמך ממוסגר. בחדר אחר מאחורי קשת אבן מתנשא קיר שלם של ספרי קודש מהרצפה ועד התקרה, כרכים על כרכים, דגל ישראל מצידם, ובקבוק קולה יחיד על שולחן עץ ארוך. כאן, בבית הזה, גדל פכטר.
רועי, מושב זרעית: "לקבל קבוצה דתית למושב חילוני זה מורכב, והמושב עושה את זה בצורה מופלאה
הוא מצביע על נקודות קטנות בקיר – חורים זעירים. "נפל פה טיל לפני 45 שנה", הוא אומר. "רסיסים מילאו את הבית". כשהיה ילד היה אוסף את הרסיסים, סיפורי ילדות תחת אש. "לא הכרתי מציאות אחרת. ידעתי שאני צריך לשמור על עצמי, שיש לי אחריות". הוא היה הדתי היחיד בבני הנוער. היו לו חברים, אבל גם גבולות, וכולם כיבדו אותם.
בית הכנסת מתמלא
ואז מגיעים לבית הכנסת. שנים היה בית הכנסת של המושבה הוותיקה כמעט ריק. המניין נאבק על קיומו, והיו שבתות שלא היה בהן מניין כלל. וכעת בסתם יום של חול הוא מלא מפה לפה. על לוח עץ מוזהב פרשת השבוע של השבוע; מתחת לנברשות בדולח עומדים מתפללים, אחד בכובע מצחייה, אחד בעל זקן, אחד בחולצה אדומה רכון על סידור, תרמיל מונח על הרצפה. תמונה שלפני שנתיים נדמתה בלתי אפשרית. "בדרך כלל יש פה שלוש פעמים ביום מניין, ובשחרית יש לעיתים גם שני מניינים", אומר בן המקום. "פעם הייתי חי על זה. אם לא הייתי מגיע, לא היה. היום יש כאן תנועה".
לבית הכנסת הזה יש גם היסטוריה: "זהו בית הכנסת שנאם בו מרן הרב זצ"ל עם הרב זוננפלד במסע המושבות", מתרגש מישהו לספר לי. "הבט על הבימה", הוא מציע בהתרגשות של מדריך טיולים, "כאן עמד לפני קרוב למאה שנה מרן הרב קוק". ליד בית הכנסת ניצב המקווה הישן. לפני כמאה שנה עלה מאיזמיר יהודי, קבלן ומקובל, תרם את שטח נחלתו ובנה את בית הכנסת ואת המקווה. המקווה אינו פעיל היום, אך החדש מתמלא, ובכך טמון כל הסיפור.
לעבור מרבבה אל הקצה
את בית הכנסת המתחדש מחזיקות המשפחות שהגיעו למושבה אחרי המלחמה. כ-25 משפחות באו בשנה האחרונה, ולכל אחת הסיפור שלה. רובן לא הכירו קודם זו את זו. אחת מהן היא משפחת קַרמַרסקי, שעברה למטולה מרבבה שבשומרון, ששם גרו 17 שנה. "באנו לחזק", מספר משה, ראש המשפחה, שמנהל חברת קייטרינג בירושלים ונוסע אליה שלושה ימים בשבוע. הוא בוגר ישיבת אור עציון, תלמידו של הרב דרוקמן זצ"ל, ואחרי פטירת הרב הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה שיממש את קריאת ה'הנני' המפורסמת של הרב. "החיים שלי אין להם טעם אם אני לא עושה בהם משהו אמיתי".
"זהו בית הכנסת שנאם בו מרן הרב זצ"ל עם הרב זוננפלד במסע המושבות", מתרגש מישהו לספר לי. "הבט על הבימה", הוא מציע בהתרגשות
המעבר לא נולד יש מאין. עוד לפני המלחמה הכיר קרמרסקי את רפאל וטלי סינגר, שגרים במטולה יותר מעשור והתקבלו במושבה בחום. בה בעת הפעיל קרמרסקי בלב תל אביב מיזם חברותות ששמו 'המקום', ללימוד יהדות עם צעירים חילונים. "זה היה נחמד, אבל קצת בשלט רחוק", הוא אומר. "הרגשתי שאני רוצה לגור במקום שבו עצם מגוריי יתרמו באמת". אחרי המלחמה, כשחבר מרבבה אמר: "זה הזמן, בואו נעבור למטולה ונחזק אותה", הם ידעו ששם מקומם.
הקבוצה מורכבת מאנשים שכבר עשו משהו בחיים. הם אינם זוגות צעירים שמתחילים מאפס אלא משפחות מבוססות, רבות ילדים, אידיאליסטים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם. אחד מהם, חנן קופרמן, גר ארבעה ימים בשבוע בכפר סבא, ומגיע למטולה אל אשתו וילדיו כמו לסבב מילואים. "זה מטורף לגמרי", מודה אחד התושבים, "אבל כשאנשים מגיעים באידיאליזם כזה, גם הילדים סופגים אותו". וזו אולי הנקודה: במרכז הארץ, הם אומרים, אתה צרכן; כאן אתה יצרן. "פה הילדים שותפים ללך לך אמיתי. לקחת את כל מה שבנית והלכת אל הארץ אשר אראך".
בית משפחת קרמרסקי, כמו ביתם של אחרים, פשוט ולבבי: ספה אפורה, כורסת נדנדה, שטיח, כוננית ספרי קודש לצד מזגן. על קיר הסלון תלויה תמונת הרב דרוקמן זצ"ל מביט אל החדר. אין אינטרנט בבית, שילוב של בחירה וחוסר תשתית גם יחד. המעבר לא היה קל לקטנים. צור, העולה לכיתה ח', התגעגע נואשות לחברים שברבבה. "כל הזמן הייתי אומר: אם היינו ברבבה, היו לנו עכשיו אנשים בבית", הוא משחזר. מדי בוקר נסע לצפת, שעה וחצי לכל כיוון, לישיבת אמית. היום הוא נוסע מדי יום לקריית שמונה. "לאט לאט", הוא אומר, "התחלתי להכיר את המקום. פתאום יש חברים".
היה חשש גדול, מספרים, משני הצדדים. התושבים הוותיקים, החילונים, חששו שמטולה תהפוך ליבניאל, שיסגרו כבישים בשבת. "החשש מובן לגמרי", אומר אחד התושבים החדשים, "אבל אף אחד לא בא לפה באג'נדה לשנות. באו לתת, מתוך כבוד לוותיקים". המחיצות נפלו מהר ונוצרו חברויות בין דתיים לחילונים. באחד מערבי הגיבוש בין המשפחות החדשות לוותיקות קם מישהו ואמר משפט שמסכם הכול: "אם הם לא יגיעו, מי יגיע? החלופה היא שהערבים יקנו פה את הבתים".
"צריך להגיד להן תודה", אומר תושב ותיק על המשפחות החדשות. עכשיו מחפשים במטולה משפחות נוספות שיבואו להחיות את המקום המדהים הזה
יש היום במטולה בתים רבים למכירה, ואחת הנחלות כמעט נמכרה למשפחה דרוזית. "צריך להגיד להן תודה", אומר תושב ותיק על המשפחות החדשות. עכשיו מחפשים במטולה משפחות נוספות שיבואו להחיות את המקום המדהים הזה. "קל להתאהב במקום המשכר זה. שבו בחצר, נשמו אוויר פסגות, והיופי, אוי, היופי של הנוף אין כמוהו בעולם. שווה לנסוע בשבילו שלוש שעות הלוך וחזור לעבודה", הם אומרים.
עם ישראל חי
ביציאה מזרעית מתנופף על גדר ירוקה שלט בד גדול. "אחינו, תושבי זרעית", כתוב עליו, "אף אחד לא יכול לכבות את הרוח הצפונית האיתנה! עם ישראל מצדיע לעוצמה שלכם". לידו שלט שני, כחול וזוהר: "זרעית – חזקים ביחד! עם ישראל חי!" מעבר לגדר, בלבנון, השקט עוד נושם בזהירות, וההסכם שנחתם בוושינגטון נראה רחוק מאוד מהאבק ומהאבן.
הרב אלחרר מספר על עץ זית עתיק, בן אלפי שנים, שצומח בקרבת מקום ועדיין נושא פירות. נדמה שזו התמצית של כל המסע: שורש עמוק שלא ניתק. רוזה ויצחק בני השמונים שקמים בכל בוקר לפס הייצור; משה בנם, שמחמיר על נקיות ועל יושר; המג״ד ר' שבמקום לפתוח שנת לימודים פותח גזרה בלב סוריה, וכל משפחתו מגבה אותו; בית כנסת עתיק שמתמלא בסתם יום של חול; עשרות משפחות צעירות שפתחו גן ילדים מתחת לעין הרחפן; רב שנוסע לבדו בערבי שבתות אל הקצה הצפוני ביותר של הארץ, מאמין באמונה שלמה שעוד רבה הדרך לפנינו ושיגיעו לשם.
ההסכמים, יודעים כאן, באים והולכים. הקרקע האנשים שנאחזים בה – נשארים.
