בין זכויות לצביון: המבוי הסתום של פקודת השירות המשותף

שילוב נשים ביחידות העילית מעורר מחדש את הבטחות הפיקוד הכלליות, אך התבוננות עומק מגלה שהמאבק על צביון הצבא יוכרע לטובת הארגונים המקדמים אג'נדה טוטלית, בזמן שראשי הישיבות מתעקשים להצטמצם לשיח פשרני של זכויות הפרט

לוחמות בצה"ל. צילום: דובר צה"ל

בשנת 2016 סערה המערכת הצבאית והציבורית סביב ביטולה של פקודת השילוב הראוי (משנת 2002) והחלפתה בפקודת השירות המשותף. ברוח הפקודה החדשה נכתב: ״המפקדים יישמו את פקודת השירות המשותף ככל האפשר, לא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות, אלא אם כן נקבע הדבר במפורש בפקודה״.

הנוסח אומנם עודן אחר כך, אך רוח הפקודה נותרה בעינה ויושמה בשטח: המדיניות השתנתה בהדרגה מהפרדה מבוקרת לעירוב הולך וגובר בכלל יחידות צה״ל.

ברקע הדברים עמדו מפגשים מתוחים, רוויי כוונות טובות, בין הרמטכ"ל דאז לראשי ישיבות ומכינות. המטרה הייתה להגיע לנוסח מוסכם שיסדיר את שירותם של חיילים דתיים לצד פתיחת תפקידי לחימה נוספים לנשים. בתום פגישה של הרמטכ״ל עם הרבנים הוא הצליח להרגיע את חששותיהם, והם אף שיגרו לתקשורת הודעת ברכה שבה הצהירו כי הם סומכים עליו. הבטחותיו של הרמטכ"ל היו כלליות, ואותם רבנים לא חזו את השינויים המפליגים שהתרחשו במרוצת השנים אגב רמיסת הפקודות וההבטחות המקוריות.

עשור לאחר מכן הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה כמעט במדויק: שילוב נשים ביחידות קצה כמו סיירת מטכ"ל או חיל השריון מזכיר מחדש את אותן פגישות הרגעה, אותן הבטחות פיקודיות כלליות ואותן פשרות ניסוחיות הנעשות ללא הבנת ההשלכות ארוכות הטווח.

אין להאשים בכך את המפקדים בשטח, את המג"דים או את החיילות והחיילים עצמם. המערכת הפיקודית נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית

אלא שהתבוננות עומק בתהליך זה מגלה כשל מבני מובנה. לא מדובר באירוע נקודתי של אכיפת פקודה כזו או אחרת אלא בהתנגשות ערכית עמוקה שאינה יכולה להיפתר באמצעות הבטחות קוסמטיות. כאשר גורמים בצה"ל מתנהלים לפי תפיסת עולם שערך השוויון המגדרי הופך בה לערך מוביל, המיוצג ומקודם על ידי גופים רשמיים ובעלי סמכויות נרחבות, נוצר פער בלתי ניתן לגישור בין עולמם ובין עולם הערכים של הציונות הדתית.

איגוד ישיבות ההסדר הודיע: "מסירים את החרם על השריון"

הכשל המושגי: שיח זכויות לעומת שיח צביון

הסיבה המרכזית שראשי הישיבות מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות מתמדת במאבק זה נעוצה בהגדרת המגרש שהם משחקים בו. ארגוני נשים וגופי מגדר חוץ-צבאיים ופנים-צבאיים פועלים מתוך תפיסת עולם כוללת ("אג'נדה") המבקשת לעצב את צביונו של כל הצבא ברוח השוויון, ואילו הרבנים נוטים לצמצם את דרישותיהם לשיח של זכויות הפרט של תלמידי הישיבה.

מעבר לכך תפיסת ארגוני הנשים היא טוטלית, בבחינת כולה שלי, ואילו הרבנים באים בדרישה פשרנית, חצייה שלי. מי מנצח בדיון שכזה? כולנו יודעים.

במערכת תרבותית מי שמדבר על הצביון ועל הרוח הכללית תמיד ינצח את מי שמבקש הגנות על זכויות יחידות

כאשר ראשי ישיבות נפגשים עם הרמטכ"ל, הם מבקשים על פי רוב פתרונות נקודתיים: פטור מחובה מסוימת, הבטחה למתחם מגורים נפרד או התחייבות שחייל דתי לא ייאלץ לפעול בסביבה מעורבת בניגוד להלכה. זהו פתרון מגזרי ואפילו אולטרה-מגזרי, המשול לבקשת "תן לנו את יבנה וחכמיה". ואולם במערכת תרבותית מי שמדבר על הצביון ועל הרוח הכללית תמיד ינצח את מי שמבקש הגנות על זכויות יחידות. רוח הפקודה, המקדמת אינטגרציה מלאה כברירת מחדל מוצהרת, חזקה יותר מכל הבטחה בעל פה של מפקד כזה או אחר.

הרמטכ"ל אייל זמיר בהערכת המצב
הרמטכ"ל אייל זמיר. צילום: דובר צה"ל

המציאות בשטח והמבחן המבצעי

התוצאה של כשל זה מתעצמת במצבי קיצון. פקודות צבאיות במהותן אמורות להיכתב למען רגעי האמת – זמן מלחמה. פקודת השירות המשותף נבחנה בפועל במערכות האחרונות, והמציאות הוכיחה כי בשטח, באילוצים מבצעיים ובדרישות של פיקוח נפש, הפקודה וההפרדות ההלכתיות פשוט לא נאכפו. לוחמים מצאו את עצמם בכלים משוריינים או במתחמי לחימה עם פרמדיקיות ולוחמות בסיטואציות שלא תאמו את ההבטחות הכלליות שניתנו לרבנים.

אין להאשים בכך את המפקדים בשטח, את המג"דים או את החיילות והחיילים עצמם. המערכת הפיקודית נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית: היא נדרשת ליישם פקודה שנוסחה בלחצים חברתיים ורעיוניים מתוך ניסיון לרבע את המעגל ולטעון שאיש לא ייפגע. זהו פתרון המזכיר את משל חכמי חלם הבונים בית חולים מתחת לגשר רעוע במקום לתקן את הגשר עצמו.

"יח"צ של אייל זמיר": עשרות ראשי ישיבות הודרו מהפגישה עם הרמטכ"ל

הדרך למוצא אמיתי

הנסיגות החוזרות ונשנות וההסכמות הקוסמטיות אינן יוצרות פתרון אמיתי אלא רק דוחות את ההתנגשות הבאה בחמש או עשר שנים. כאשר תיווצר מסה קריטית של לוחמות ביחידות נוספות, הרמטכ"ל התורן יסביר: "המציאות השתנתה" ואין ברירה אלא לשלב את אותה מסה של טנקיסטיות ביחידות השריון בנימוקים של מחסור בכוח אדם ופיקוח נפש.

כדי לצאת מהרוטינה הזו נדרש שינוי תפיסה עמוק. על ההנהגה התורנית להבין כי המאבק אינו על רווחתו של החייל הדתי היחיד בישיבות ההסדר או במכינות, אלא על דמותו ותרבותו של צבא ההגנה לישראל כצבא שתפקידו העליון הוא ניצחון במלחמה. פגישות הרגעה שאינן מלוות במנגנוני אכיפה נוקשים, בירידה לפרטים מוגדרים ובבחינת רוח הפקודה עצמה, דינן להותיר את הציבור הדתי מופתע פעם אחר פעם. רק הכרה בהתנגשות הערכית וניהול שיח ממלכתי אמיץ וגלוי על מטרות-העל של הצבא יוכלו להוביל להסדרה אמיתית מכבדת וממלכתית.

הרב אוהד תירוש באלף קמ"ש על שילוב הלוחמות: "לא מאמין לרמטכ"ל" | צפו

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך