"איראן אינה אויבת של ישראל", טוענת-מפתיעה ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן. "לאיראן ולישראל יש אויב משותף ושמו הרפובליקה האסלאמית". את הראיה לכך היא מזהה בהפגנות. "בכל גל הפגנות אנו רואים את זה מחדש: העם האיראני יוצא באומץ בלתי רגיל נגד המשטר, שוטף את הרחובות בקריאות להפלת המשטר, אך מדוכא ביד קשה ואכזרית. והמערב? מתעורר לסימני המרי, ואז שוכח".
מספר המפגינים באיראן אינו נהיר דיו מסיבות מובנות, אבל גם לפי ההערכות המקילות מדובר במיליוני איש. "הערכות ברשתות מדברות על בין חמישה מיליון לשלושים מיליון מפגינים רק בינואר האחרון", אומרת עילם גינדין, "רובם בני 15–30, גיל המפגינים הנפוץ באיראן. זה מלמד שהתמיכה בפועל רחבה פי כמה, אלא שהדור הבוגר מעדיף לתמוך בשתיקה ובסיוע לוגיסטי מאחורי הקלעים.
"לעומת זאת ההפגנות של תומכי המשטר הן תמיד הפגנות ממוסדות ומהונדסות, מועטות משתתפים ועתירות תקציבים לאוטובוסים, לציוד ולאוכל, וגם אז המשטר צריך להשתמש בבינה מלאכותית או למחזר צילומים מהלווייתו של קאסם סולימאני כדי לביים הפגנות ענק. לאחרונה אף הכריחו נשים שנעצרו בהפגנות ינואר לצאת לרחובות בלי חיג'אב ולהניף את דגל הרפובליקה האסלאמית כדי להראות שיש למשטר תמיכה גם מנשים חילוניות".
את מציגה את העם האיראני כאומלל ושבוי, אבל הרי הם בחרו מרצונם בשלטון הזה.
"המהפכה הייתה לפני 47 שנים, והם לא צפו שהמשטר יהיה אכזר ועריץ. אחת הסיסמאות ששומעים שוב ושוב בהפגנות היא 'מא אנקֶלאב כַּרְדִים, צֶ'ה אֶשְׁתְּבָּאה כַּרְדִים', עשינו מהפכה – איזו טעות עשינו. כלומר הם מצטערים מאוד על הטעות הזו, אך קשה להם להחזיר את הגלגל אחורה".
עילם גינדין מציגה ביטוי להתפכחות החריפה שעבר העם האיראני. "עד ינואר האחרון אם היית מחפש ברשת 'שואת האיראנים' בפרסית, היית מוצא את סיפור מגילת אסתר. הם השתמשו בה לתעמולה אנטישמית. מאז ינואר האחרון התוצאה הראשונה העולה בחיפוש היא 'טבח ינואר'. העם האיראני רואה באירוע הזה שואה, ואם נסתכל על מספר ההרוגים בזמן קצר כל כך, זו אכן מעין שואה".
ולא הייתה להם אפשרות לבחור שלטון ליברלי?
"קל לדבר בדיעבד. ח'ומייני הבטיח להם הרים וגבעות, שאת חלקם קיים ואת חלקם הפר, אך איש לא צפה שיהפוך את איראן לדיקטטורה דתית. בכל המהפכות באיראן, החל מהמאה ה-19 ועד 1979, אנשי הדת תמיד הובילו את המהפכה, אבל מעולם הם לא לקחו לידם את השלטון. העיקרון של שלטון חכמי הדת מנוגד לאסלאם השיעי, ולכן העם האיראני לא צפה שזה יקרה".
אם מיליונים מתנגדים למשטר, איך המשטר מצליח לדכא את ההפגנות?
"הם אכזריים מאוד ויצירתיים מאוד", היא משיבה. "אחרי כל גל הפגנות מעמידים עמדות בידוק במקומות מרכזיים ומפשיטים את הנבדקים, ומי שנמצאו עליו סימני ירי נעצר מייד ועובר השפלה ועינויים". נאמני המשטר עצמם, יש לציין, מעטים מאוד. "רוב כוחות הדיכוי אינם איראניים אלא חיילי מיליציות שגויסו מארצות אחרות על ידי כוח קודס, זרוע החוץ של משמרות המהפכה.
"בזמנו נסראללה היה שולח אלפי חיילים לעזור בדיכוי המחאות, ומאז חיסולו השלטון האיראני נזהר שלא לעצבן את העם האיראני כי הוא יודע שאין לו חיילים. אין מספיק איראנים שיסכימו להרביץ לאחים שלהם למען השלטון הזה. בהפגנות ינואר כבר גויסו חיילים מעיראק, מסודאן, מפקיסטן, ואפגניסטן, והם חוללו את הטבח האכזרי ביותר שידעה איראן".
ההפרדה החדה בין העם האיראני לשלטון מקבלת מורכבת כשמקשיבים לקולות מהבית של מי שגדלו באיראן. אליהו יוסיאן אמר פעמים רבות שהחלוקה בין העם האיראני לשלטון היא נרטיב מערבי. אני מעוניין לשמוע זווית נוספת ומשוחח עם שלוש נשים ילידות איראן: הסופרת פרי סני, אומנית המחול איריס דלשד ולידה כהן, מחנכת ודולה.
אנו נפגשים בביתה של סני בכפר סבא. דירתה אומרת הוד והדר. מגע ברור לעין מאיראן הרחוקה מורגש מן הקירות, התמונות, השטיחים וחפצי הנוי. לפני שהשיחה מתחילה סני מביאה מהמטבח קערות מלאות אַש רֶשְתֶה. "זהו אוכל חברתי", היא מסבירה, "שמכינים לרגל אירוע חגיגי כמו תחילת היריון, לידת תינוק, יום הולדת, סיום בגרויות וכדומה. הוא עשוי מקטניות כגון חומוס, עדשים ושעועית מש, הרבה ירוקים, עשבי תיבול ואטריות רחבות ורכות עשויות בעבודת יד".
לא חששתן לחגוג את פורים כשגרתן באיראן?
"חגגנו היטב", אומרת כהן. "קישטנו את כל הכיתות והתחפשנו, שרנו ועשינו הצגות. זו בוודאי לא הייתה בעיה בתקופת השאה, שטיפח את היהודים". עם זאת, היא מודה, תמיד הייתה שם גם אנטישמיות על אש קטנה. "זכור לי כי בכיתה ד' הייתה לי מורה לחיבור ששמה חַנוֹם אַפְשאר, שכשהייתה לוקחת את מחברותינו לבדיקה הייתה עוטה כפפות כדי שלא לגעת במחברות של היהודים הטמאים". עוד מקרה לא-נעים זכור לה מכיתה י"א. "חברתי הטובה ביותר הייתה נערה ששמה הוּמה. היינו אוכלות ומשחקות יחד ואף ישנות זו אצל זו.
"סבתה, מוסלמית אדוקה שעטתה חיג'אב, נהגה להיכנס לביתם ולומר לי בגסות: לכי הביתה. באחת הפעמים היא הרימה את קולה: מה היא עושה פה? למה היא אצלכם בבית? למה היא יושבת על הכיסא? במקום לשמור על כבודי הם מלמלו במבוכה: סליחה, סליחה, לכי הביתה. בדרך החוצה אמרה לי הומה: אני באמת מצטערת, אבל אין מה לעשות. זו הייתה השפלה גדולה ואולי אחת הסיבות שגרמו לי לעלות לארץ".
"גם לי הייתה חברה מוסלמית קרובה מאוד", משתפת סני, "חברה שגרה ארבעה בתים מביתנו בצפון טהראן. היה לה חבר מוסלמי, ולי היה חבר יהודי, והיינו יוצאים ארבעתנו. בילדותי למדתי בבית ספר מוסלמי ולא חשתי כל אנטישמיות. החברות נפסקה כשעלינו לארץ. לימים כשביקרתי באיראן הלכתי לבקר את חברתי, ואימה כמעט גרשה אותי. לא, היא לא פה, צעקה לעברי, ואז סיננה: לכי".
לעדויות אלו של שלוש ילידות איראן יש להוסיף הסתייגות כפולה: האחת היא שעבר זמן רב מאז ביקרו באיראן, ודברים השתנו. העם האיראני למד בדרך הקשה את מחיר ההפיכה האסלאמית והתרחק מאוד מאמונת האסלאם. עוד הסתייגות היא שהן עצמן שותפות מלאות להבחנה החד-משמעית בין השלטון הנוכחי ובין העם האיראני.
ההימור שלי שהעם באיראן ירצה שלטון כמו באנגליה
לעומת שלטון הרשע של איראן, שמגלה בינתיים יכולת עמידות גבוהה, ניצב רזא כורש עלי פהלווי, יורש העצר הנצחי ובנו של השאה המודח והגולה מוחמד רזא שאה פהלווי. הוא מתגורר בארצות הברית, אולם ליבו ומחשבותיו נתונים לאיראן וליום שאחרי נפילת הרפובליקה האסלאמית.
האם נפילת השלטון באיראן פירושה חזרה לימים של שלטון השאה, הפעם דרך בנו?
"הבן בכיוון אחר", אומרת עילם גינדין. "הוא טוען שאינו רוצה להיות דיקטטור כאביו ולא מעניין אותו למלוך אלא להציל את איראן. התוכנית שלו ליום שאחרי נפילת המשטר היא להקים ממשלה זמנית ולהעניק לה מאה ימים של חסד לצורך שיקום ובנייה מחדש. בתום מאת הימים הוא מתכוון לערוך משאל עם ולתת לעם האיראני להחליט מהי שיטת הממשל הרצויה לו. ההימור שלי הוא שהם ירצו מונרכייה חוקתית כמו באנגליה".
איך העם האיראני רואה אותו: מנהיג נערץ הראוי ליטול את הכתר או ממשיכו של אביו המושחת והשנוא?
"לפני חצי שנה הייתי זהירה יותר בהערכתי. הנחתי שיש לו תמיכה יותר מכל אופציה אופוזיציונית אחרת, אבל לאו דווקא אהדה עמוקה. אחרי ההפגנות בינואר הבנתי שהוא לא רק ברירת מחדל אלא זוכה לתמיכה בלתי מסויגת. בכל ההפגנות האיראנים לא רק צעקו מה לא, אלא גם צעקו: יחי המלך! זה הקרב האחרון, פהלווי חוזר! והמדהים הוא שכאשר הוא קרא לכולם לצאת לרחובות ביום חמישי, העם נענה לו. הפגנות של מאות או אלפים הפכו בן לילה להפגנות ענק של מיליונים".
יורש העצר אינו גר באיראן. אפשר לחולל מהפכה מבחוץ?
"ח'ומייני חולל את כל המהפכה מבחוץ. ביום שהשאה עזב את איראן הכותרת הראשית של העיתון הייתה 'המלך עזב'. הכותרת השנייה, באותיות קטנות יותר, הייתה 'פקודות היום המהפכניות של אמאם ח'ומייני'. כלומר, הבן אדם ישב בעיראק, ואחר כך בצרפת, והניע מבחוץ את כל המהפכה: גם הכשיר את הלבבות על ידי הקלטות שהופצו במסגדים החל מ-1975, גם נתן פקודות ובנה את הלהט האסלאמי, וגם שלט בכותרות העיתונים מפריז. אז כבר הוכח שאפשר להוביל מהפכה מבחוץ, ולעיתים דווקא מבחוץ, כשאין כבלים של משטר עוין".
פהלווי אינו היחיד הטוען לכתר. "מחוץ לאיראן יש עוד גורמים המכינים את עצמם ליום פקודה. הארגון המוכר ביותר הוא ארגון מוג'אהדין אה ח'לק (MEK), שידוע גם בשם NCRI, המועצה הלאומית להתנגדות של איראן. הוא זוכה לחיבוק חם מהמערב, ויש לו ממשלת צללים, נשיאה ולובי חזק, אך הוא גם הארגון היחיד שתומכי המשטר ומתנגדיו תמימי דעים שהוא גרוע יותר מהשלטון הנוכחי".
מה הסיכוי שהעם יצא שוב לרחובות אחרי הטראומה של ינואר?
"הם נחושים ומחכים ליום פקודה. ברשתות החברתיות הם כואבים את הטבח הנורא, מתאבלים על הדם הרב שנשפך ואומרים בפירוש שהם רק מחכים לפקודה מ'המלך שלנו'. אם הטבח היה בממדים סבירים, אם סביר הוא מונח סביר כאן, אולי הם היו נרתעים, אבל הטבח הכה בהם במספרים בלתי נתפסים, והם מבינים שאין מנוס מהפלת המשטר ברגע שיבשילו התנאים. זו נקודה שמשותפת להם ולמשטר עצמו: הם כבר לא רואים בעיניים, אין להם מה להפסיד. אם הם יפסידו בקרב, הם ינצחו במערכה הרוחנית על חירותם".
איך את רואה את משחקי המשא ומתן של טראמפ?
"די, זה כבר מגוחך", היא קובעת. "הבנו את המשחק. בכל פעם טראמפ מציב אולטימטום מפחיד ומאיים להשמיד ציוויליזציה שאני בספק אם הוא יודע מהי, ואז כדי לרדת מהעץ הוא מושיט חבל הצלה לרפובליקה האסלאמית. גם העם האיראני מאוכזב מטראמפ וחש נבגד.
"עם זאת יש קולות שעדיין שומרים על אופטימיות. הם מזכירים כי טראמפ כבר ניהל ניהל משא ומתן עם האיראנים; האחד נגמר במלחמת 12 הימים, והאחר נגמר במלחמת ארבעים הימים, ושניהם", היא מעירה בחיוך, "מספרים טיפולוגיים". חשוב לציין כי הריאיון נערך לפני ההכרזה על ההסכם החדש, שלפי כל ההדלפות הוא הסכם כניעה של ארצות הברית בפני הרפובליקה האסלאמית, והאכזבה בהתאם.
"אשכרה איזה בלגן" זה משפט בפרסית
אי אפשר לשוחח עם ד"ר עילם גינדין על איראן בלי לדבר על מכרה הלשון של העברית בת פרס, שהעניקה לנו עושר לשוני ססגוני היישר מפרס העתיקה. "המגע בין העמים ובין השפות החל מגלות בית ראשון ונמשך עד ימינו", אומרת עילם גינדין. "מלך אשור הגלה את ישראל בין השאר לערי מדי, האימפריה שקדמה לפרס. במגע עם איראן הושפעה העברית והועשרה במילים רבות כגון אתרוג, גזבר, בזאר, בוסתן, הרפתקה, גנזי המלך, דת, פתגם ופיג'מה".
אשכרה.
"אכן, גם הסלנג הנפוץ אשכרה מקורו בפרסית עתיקה. משמעותו המקורית היא בגלוי, בפירוש, ובסלנג הרווח בימנו הוא מביע הפתעה. אבל תלוי לאיזה דור אתה שייך. בדור שלי היה נהוג לומר: הוא אשכרה שכח את המפתחות בבית, ואילו הצעירים היום אומרים זאת כמילת מחץ יחידה, המזכירה את ה'ואו', הלקוח מאנגלית".
בלגן.
"גם זו מילה פרסית במקור, אך היא התגלגלה אלינו דרך הרוסית. משמעה המקורי עליית גג או מרפסת. המילה עברה לרוסית וקיבלה משמעות של צריף עץ או מחסן ארעי, ובמאה ה-18 שימשו מחסנים אלו במות מאולתרות ללהקות קרקס וקומדיה נודדות. ההופעות היו פרועות, רועשות וחסרות סדר, ולכן המקום והמופע זכו לכינוי בלגן".
דת.
"'וכדת מה לעשות במלכה ושתי'. פרסית היא שפה הודו-אירופית, אז זה אותו מקור כמו של המילה דאטה, שמשמעה נתון, מה שניתן. ומה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. מחבר מגילת אסתר הכיר זאת היטב ובנה על כך משחקי מילים כמו 'והדת ניתנה בשושן הבירה'. המילה דת במובן הדתי היא דין בפרסית ונגזרת מהשורש לראות. כלומר, המילה לדת בפרסית משקפת ראיית עולם יותר משהיא משקפת אוסף חוקים".
פרזים, פרזות.
"במגילת אסתר נכתב: 'היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות'. הכתיב הוא פרוזים, והקרי הוא פרזים. לא ברור מה ההבדל בין הקרי לכתיב, אבל מי שיודע פרסית עתיקה יבחין מייד כי המילה דומה להפליא למילה הפרסית פַּרוּזַנַה, שפירושה ממוצאים שונים, והדבר הולם מאוד את ההקשר בכתוב, שמנגיד בין מה שעשו היהודים בשושן הבירה למה שעשו היהודים הפרוזים – בעלי המוצאים השונים – בשאר מדינות המלך".
חוק הדתיים השלובים
אף על פי שהיא בלשנית מומחית בפרסית וחוקרת איראן, עילם גינדין לא חלמה להיות סופרת פרוזה, אפילו לא בקצוות של העשייה שלה. כשפגשה את מעיין (בשמו הקודם אילן) אשכולי, בוגר בית הספר לקולנוע מעלה וסופר צללים, והוא שיתף אותה בחלומות הכתיבה שלו סביב מגילת אסתר, הוא חשב שהתפקיד שלה יהיה בעיקר אנציקלופדי – להעיר הערות מדעיות ולדייק את העובדות. חשב והתבדה.
לאשכולי יש זכות יוצרים על צירוף פופולרי מאוד בקרב צעירים דתיים: חוק הדתיים השלובים. ואף שהוא עצמו דתל"ש, נראה שהחוק הזה שזור בכל עשייתו: היכולת לשתף פעולה עם יוצר אחר ולכתוב עלילה משותפת. זהו דבר מופלא ונדיר. ובכן, עילם גינדין נדבקה בחיידק הכתיבה, ואשכולי זרם ונשכר: היא הביאה אין-סוף מידע מתחומי מומחיותה, והוא הביא דמיון פרוע, כישרון ספרותי וידע תסריטאי של פיתוח דמויות.
התוצאה: טרילוגיה היסטורית על מגילת אסתר: המלכה, היועץ והש-ריש (שטרם יצא). "לקחנו את כל הידע האקדמי, ההיסטורי והארכאולוגי הידוע לנו על התקופה, שילבנו אותו בסיפור המגילה ובמדרשי חז"ל, והוספנו צבע וקווי עומק לדמויות". במרכז העלילה של כל ספר עומדות שתי דמויות, אחת יהודית ואחת לא, שעוברות תהליך פנימי מורכב ועמוק. השפה של הדמויות מקראית ותלמודית ומשובצת בפרסית כדי להכניס את הקורא לאווירה הנכונה.
"רוב הקוראים שלי הם גברים דתיים", מציינת עילם גינדין לסיום. "אני יודעת את זה כי אני בקשר עם קהילת הקוראים הנפלאה שלי". חוק הדתיים השלובים, כך נראה, יבטיח שכל אחד מהקוראים יכיר מישהו שמכיר את אשכולי או את עילם גינדין או קרא את ספריה, והנה לכם ד"ש היסטורי מעל דפי העיתון.
