עצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם עמדה השנה בסימן גבורת הניצולים, שבחרו לקום מהאפר ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי. אלו האנשים שעמדו על הבמה, נציגיהם של מיליונים שלא זכו, והוכיחו לעולם כולו: עם ישראל חי.
סעדיה בהט: הילד ששרד את צריף המוות והפך למגן המדינה
סעדיה נולד בליטא, ובגיל 13 כבר מצא את עצמו בגטו וילנה שם נרצח אביו. הוא עבר שרשרת של שישה מחנות באסטוניה, שם עבד בכריתת עצים ובסלילת פסי רכבת בתוך ביצות קפואות. כשנעליו התפרקו, הוא פשוט הלך יחף בשלג. במחנה שטוטהוף הוא הוכנס לצריף ילדים – הוא היה אחד מתוך שבעה ילדים בלבד ששרדו את הצריף הזה, בזמן שכל השאר נשלחו להשמדה.
אחרי השחרור, סעדיה לא בזבז זמן. הוא עלה לארץ ב-1946 והתגייס מיד להגנה ולפלמ"ח. הוא לחם בחטיבת הראל ואף נפצע בקרבות מלחמת העצמאות. את מרבית חייו הקדיש לביטחון המדינה ב-37 שנות עבודה ברפא"ל, עליהן קיבל את פרס ביטחון ישראל. "ההתמסרות שלי לעבודתי ברפא"ל הפכה בעיני להתחייבות למשפחתי", הוא מספר בגאווה.
מרים בר לב: הילדה מתל אביב שחזרה מהתופת אל המדים הלבנים
מרים (דייזי) נולדה דווקא בתל אביב, אך משפחתה עברה לאמסטרדם ושם תפסה אותם המלחמה. כשהגרמנים חייבו לענוד טלאי צהוב, מרים הקטנה ענדה אותו בגאווה כדי להידמות למבוגרים. היא עברה את מחנות וסטרבורק וברגן-בלזן, שם איבדה את אביה. בערבים, היא נזכרת, אסור היה לצאת מהצריף ומי שניסה – נורה.
לקראת סוף המלחמה היא נדחסה ל"רכבת האבודה" שנסעה שבועיים תחת הפצצות. באחת העצירות היא ואמה ניסו לקחת תפוחי אדמה של חיות כדי לשרוד, אך הגרמנים בעטו בהם ומנעו מהן לאכול. ב-1946 היא עלה שוב לארץ, השתקעה בקיבוץ גניגר והפכה לאחות בקופת חולים. למרים יש היום שלושה בנים ושבעה נכדים, עדות חיה לניצחון האישי שלה.
אילנה פלח: מבנגזי למחנה הריכוז: הילדה שטיפסה על הגדר עבור אוכל
סיפורה של אילנה מזכיר לנו שהשואה הגיעה גם ליהדות לוב. ב-1942 משפחתה הועלתה למשאיות בקר למסע של חמישה ימים בלי אוכל או מים עד למחנה הריכוז ג'אדו. אילנה איבדה במחנה שתי אחיות שנפטרו מרעב וממחלות. היא עצמה הייתה מטפסת על גדר המחנה כדי להחליף תכשיטי זהב במזון מבדואים, עד שחייל גרמני שבר את רגלה בבעיטה.
אחרי השחרור ב-1943, המשפחה חזרה לבנגזי וגילתה שערבים השתלטו על ביתם. בגלל השבר ברגלה, התפשט זיהום בכל גופה ורק פניצילין הציל אותה מקטיעה. ביום העצמאות הראשון של המדינה הם חגגו בטריפולי, וב-1949 עלו לישראל. היום אילנה היא אשת עדות שמספרת את סיפורה של יהדות לוב בפני קהלים רבים.
משה הררי: חיים בתוך בור: הילד ששרד את הגרמנים ואת הפורעים הפולנים
משה ומשפחתו היו המשפחה היהודית היחידה בכפר פפרוטניה. כשהחלו הרציחות, הם נמלטו ליער והסתתרו בתוך בור מתחת לרצפת גורן של איכר פולני. בתוך הבור הם יכלו רק לשכב או לשבת כפופים, בחושך מוחלט ותחת תנאים תת-אנושיים. כששוחררו, הם בקושי הצליחו להזדקף ולדבר אחרי חודשים של לחישות.
אבל הסיוט לא נגמר עם הגרמנים. כשחזרו לביתם, פולנים שדדו אותם וזרקו עליהם רימונים. לילה אחד פרצו פורעים ורצחו עשרה יהודים בבית בו שהו. משה, אמו ואחותו שרדו רק כי נכנסו ברגע האחרון למסתור תחת הרצפה. ב-1947 הם הגיעו לארץ באונייה "כ"ט בנובמבר", ובהמשך משה תרם עשרות שנים לביטחון המדינה בתעשייה הצבאית.
אביגדור נוימן: בר מצווה בבירקנאו: השורד שמעודד את נפגעי שבעה באוקטובר
אביגדור גדל בחסידות סאטמר והגיע לבירקנאו ב-1944. שם, בתוך הגיהנום, הוא גילה את אחותו מעבר לגדר וצעק לה: "היום אני בן שלוש-עשרה, אני בר מצווה!". יהודים אחרים במחנה סיכנו את עצמם כדי להשיג לו תפילין. הוא עבר סלקציות מול מנגלה ושרד צעדות מוות עד ששוחרר על ידי צבא ארצות הברית.
אחרי המלחמה הצטרף לבני עקיבא ועלה על אוניית מעפילים. הוא נלחם בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור שבה נפצע. היום, אביגדור רואה בעדותו שליחות קדושה והוא משתתף בפרויקט מיוחד שמפגיש אותו עם שורדים מטבח שבעה באוקטובר, להם הוא עוזר לקום ולחזור לחיים מתוך ניסיונו האישי.
מיכאל סידקו: היונים שהצילו ממות והזיכרון המדמם מבאבי יאר
סיפורו של מיכאל מתחיל בקייב. ב-1941 משפחתו עמדה לעלות על רכבת פינוי, אך אחיו גרישה רץ חזרה הביתה כדי לשחרר את היונים שגידל. בגלל העיכוב הזה הם נשארו בעיר ונלקחו לגיא ההריגה בבאבי יאר. מיכאל וגרישה ראו מול עיניהם איך הנאצים רוצחים את אמם ואת אחיהם הקטנים, קלרה בת השלוש והתינוק בן החצי שנה.
שני האחים הצליחו להסתתר במרתפים ולשכנע את הגסטפו שהם אינם יהודים. הם ניצלו בזכות מורה בשם סופיה קריבורוט-בקלנובה, שהסתירה אותם והציגה אותם כבניה בכל פעם שהיו ביקורות של חיילים גרמנים. בשנת 2000 עלה מיכאל לישראל עם משפחתו, וסגר מעגל כשהמורה שהצילה אותו הוכרה כחסידת אומות העולם.
