זקיפות קומה

המגילה מתארת את דמותו של מרדכי היהודי כדמות גאה, של מי שהולך נגד הזרם ומביע עמדה גאה: "וְכָל עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי כֵ֖ן צִוָּה ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה." חז"ל בגמרא (מגילה יג.) מפליגים בכך ואומרים שמרדכי נקרא "יהודי", כי היה למעשה "יהודי אמיתי" שזכה לתואר זה דווקא משום שכפר בפומבי בעבודה זרה: "ואמאי קרי ליה יהודי – על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי."

אירוע המגילה סובב סביב סכנת גזירת המן, חוק השמדה איומה לכל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות מלכות אחשורוש. אך הכל מתחיל באירוע של התנגשות חזיתית בין מרדכי היהודי והמן האגגי-עמלקי הרשע. התנגשות זו מבטאת למעשה את כל ההתנגדות של ישראל ועמלק. "קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַה' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה" (ירמיהו ב') לעומת "רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק" (במדבר כד'). התנגשות סביב השאלה: מי בראש? מה יוביל את המציאות? מהו סדר העולם? היהדות, עם ישראל, בשורת התורה? או חלילה הרוע והרשע של עמלק וממשיכיו?

לפעמים אירוע חיכוך נקודתי מהווה ביטוי למאבק תרבותי ומוסרי חובק עולם ואנו צריכים להיות מודעים לכך ולנהוג בהתאם, כיהודים גאים. זה מה שעושה אותנו ליהודים אמיתיים, כמו מרדכי היהודי.

חירות – בין פורים לפסח

הגמרא אומרת שגאולת פורים, על אף היותה גאולה חלקית בה בסופו של דבר נשארנו עבדי אחשורוש, היא מחוברת לגאולה הגדולה של יציאת מצרים, בה יצאנו לגמרי מעבדות פרעה לעבדות ה'. לכן למשל בשנה מעוברת, מקיימים את ימי הפורים באדר השני, כדי לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח (מגילה דף ו' עמוד ב'). גם רש"י מקשר בין גאולות אלו, וכותב על דברי חז"ל הידועים "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית דף כט' עמוד א'), כי "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח", כלומר מדובר בתקופה אחת, של שמחת גאולה, על אף ההבדלים בין גאולה חלקית לגאולה שלימה.

גם בתוך מציאות חסרה בה נדרשים זהירות ושיקול דעת, אנו לא אנוסים, לא מפחדים ולא מתחבאים בארון. אנו שואבים עוז ותעצומות מהיותנו עבדים לה' בלבד, מהעבר הגדול שלנו ומהעתיד הגדול עוד יותר, של גאולת ישראל השלימה. היכולת להיות בן חורין, מנטלית, כיהודי, היא זו שדוחפת את עם ישראל קדימה ומחלצת אותו ממצבים קשים.

סעודתו של אחשורוש? או השתחוות לצלם?

הגמרא במסכת מגילה מביאה דיון בין רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. – אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! – אמרו לו: אמור אתה! – אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד א)

המהר"ל מפראג (אור חדש בהקדמה) מחדש:

"ונראה כי אף לדברי רבי שמעון בן יוחאי דלעיל מה שיצאת הגזירה עתה היה זה מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש כי אותו מעשה שהשתחוו לצלם נבוכדנצר היה גורם אותו חטא שהיו נהנים עתה מסעודתו של אחשורוש ואף כי לא נהנו מן הסעודה רק אותם אשר בשושן מ"מ היה גורם להיות נזכר להם עון הצלם בזמן החטא שהשתחוו לצלם היה זה שנהנו מסעודת אחשורוש ולכך הכתוב מספר ענין הסעודה שהוא הדבר שהיה גורם שיהיה נזכר חטא הצלם כי חטא זה שנהנו מסעודה של אחשורוש הוא גם כן קרוב לעבודה זרה לגמרי כאשר סעודתו היה לשבח מלכותו שהיה אחשורוש מארבעה מלכיות שהם בעולם אשר הם מתנגדים לישראל שהם דביקים בו יתברך ואלו ארבע מלכיות הם דביקים בעבודה זרה וכאשר היו נהנים מן הסעודה שעשה לשם ולתפארת מלכות האומות בזה היו נותנים שם לעבודה זרה רק שאין זה עבודה זרה גמורה ומפני זה לא היה ראוי שיתחייבו כליון לגמרי כאשר אין זה עבודה זרה גמורה ולכך היה עון זה גורם לזכור עון הצלם."

כלומר, קו ישיר מחבר בין עבודה זרה ממש לבין כפיפות לביטוי אדנות של מלכות, כוח, רעיון המתנגדים לישראל ולגאולתו. חולשה לאומית והיותנו יהודים שאינם גאים ביהדותם ובתורתם, מתחברים למציאות של ניתוק עם ישראל מקדושתו ויוצרים מצב הרסני וסכנה קיומית.

שאגת הארי – מצפן הצדק הישראלי לעולם כולו

המלחמה הנוכחית להכרעת השלטון באיראן היא פרק פלאי במלחמה ההיסטורית בה אנו נמצאים. עם ישראל, ושליחיו בממשלה בהובלת ראש הממשלה, עומדים בגבורה מול לחצים כבירים מבית ומחוץ, המנסים לפתור את הבעיה הקיומית והביטחונית בדרכים של חולשה וכפיפות רוח. ההתעקשות של מדינת ישראל, ובמיוחד של ראש הממשלה נתניהו בגיבוי העם מול כל הלחצים, נובעת מרוח החירות והצדק של הנשמה הישראלית, של הבשורה הגדולה שעם ישראל נושא בכנפיו אל מול רוע איסלאמי מוחלט מחד, והחלשה פרוגרסיבית מאידך. כך לראשונה, ישראל היא שנותנת אומץ לארה"ב להכות ביד קשה ברפובליקת טרור, ולא לחתור להסכמים חסרי ערך. הנשמה הישראלית היחודית, הקוראת בשם ה' מול כל העולם, מרימה את קרן ישראל על במת ההיסטוריה, בדומה לדבר אור החיים הקדוש (בפרשת צו) ש'עם לבדד ישכון' אינו במובן של בידוד, אלא של אחדות הקריאה בשם שמים בלי שום כוח זר: "המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם."

אהבה! אמונה! אומץ!

עם ישראל כולו גוף אחד ממש. זה אחד מהמסרים של פורים, "לך כנוס את כל היהודים". אך דווקא האהבה לעם ישראל כולו, והאמונה בנצח ישראל ובגאולת ישראל, מחייבים אותנו לקחת אחריות גם על הגאווה הלאומית בהיותנו יהודים ובנים לה', על חיזוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'", לא כגאווה אישית פסולה וגסות רוח שנחשבים כעבודה זרה (מסכת סוטה דף ה' עמוד א'), אלא להפך, כפירה בעבודה זרה וכפירה ברעיונות זרים הנותנים כוח למלכויות זרות ורעיונות הפוגעים באומה וביחיד.

לכפור במוסכמות זה לא קל. לשם כך נדרשים אומץ, זקיפות קומה, יכולת ללכת כנגד הזרם ובהירות מחשבתית גם כנגד לחצים חברתיים ותקשורתיים. אחרי היהודי האמיץ, שמוכן לשלם מחירים אם צריך – יבואו רבים, כי היהודי הגאה בתורת ה', שלא כורע ולא משתחוה, יוצר תיקון לאומי וסולל דרך גאולה לדורות.

פורים שמח!