המשכן, שהוא הדגם הראשון לבית המקדש הראשון, השני ובעזרת ה' בקרוב השלישי – הוא מקום התפילה וההתקרבות לה' עם כל הלב. עד היום בצלאל הוא הדמות המזוהה עם אומנות ויצירה, עד כדי כך שבית הספר לאומנות נקרא בשמו. אין בתולדות עמנו מקום עם יותר אומנות, יצירה, יופי ופאר, וגם אין בעולם מקום עם תפילה וקרבת ה', יותר מאשר המשכן והמקדש.

אומנות בלי "בערך"

היינו מצפים שיהיה בו המון חופש ונתינת מקום לדרך האישית של כל יהודי. הרי אומנות טובה חייבת להיות משוחררת, ובוודאי שתפילה ועבודת ה' שבלב מחייבות הקשבה פנימית.

התורה מלמדת אותנו אחרת. מבגדי הכהנים, דרך הבנייה המדוייקת של כל עמוד, כל כלי מכלי הקודש, כל יתד ומיתר, ועד עבודת הקורבנות עצמה: המקדש היה מקום של דיוק אינסופי בכל פרטי הפרטים.

כשהנשמה פוגשת דיוק

מתברר שבשונה מהתפיסה הפוסטמודרנית של הרגש, הלב וגם עבודת ה', האמת היא שבשביל שהנשמה שלנו תופיע בטהרתה דרושה הכוונה מאוד מדוייקת. בלי הדרכה אלוקית בכל פרט ופרט, לא נצליח לגלות את עומק לבבנו, אלא רק להיסחף אחר רגשות חולפים שנדמים לנו כגבוהים ונשגבים – אבל הם נמוכים וגסים לעומת מה שבאמת נמצא שם, בעומק.

שבת שלום!