הפקודה שלא בוצעה
ערב שמחת תורה תשפ"ד, התפיסה הרווחת בקרב הציבור והנהגת המדינה הייתה ברורה: חמאס מורתע. הקונספציה, שנבנתה בעמל רב במשך שנים, גרסה כי האויב בעזה מעדיף את היציבות הכלכלית על פני עימות כולל. האמנו בגדר הטכנולוגית, סמכנו על המודיעין המתקדם, והנחנו שבמקרה הגרוע ביותר, נתמודד עם עוד סבב של ירי רקטות מוגבל. איש כמעט לא העלה על דעתו תרחיש של פלישה קרקעית המונית, של אלפי מחבלים השוטפים את יישובי הדרום ומאיימים על עורקי החיים הראשיים של מדינת ישראל. המציאות, כפי שהתברר באותה שבת שחורה, הייתה רחוקה מכך מרחק שנות אור.
התוכנית המקורית של חמאס, כפי שנחשפה ממסמכים וחקירות, הייתה שטנית ומדויקת להחריד. היא לא הסתיימה בכיבוש הקיבוצים או בטבח במסיבת הטבע. אלו היו רק שלב הפתיחה. הפקודות שניתנו לכוחות הנוח'בה היו להמשיך פנימה, במהירות, אל לב הארץ. המטרה הייתה להגיע לצמתים מרכזיים, לדהור על כביש 4 וצירי תנועה ראשיים אחרים, ולזרוע הרס ומוות בערים כמו אשקלון, אשדוד וקריית גת. על גופותיהם של מחבלים רבים נמצאו מפות מפורטות עם סימונים של בסיסים אסטרטגיים, תחנות כוח ונקודות תורפה בעורף הישראלי. התרחיש שבו עשרות טנדרים לבנים פורצים לכיוון תל אביב וירושלים, טובחים באזרחים ומשתקים את המדינה, היה התרחיש שלשמו הם התאמנו. בשעות הראשונות של המתקפה, כאשר צה"ל עוד היה בהלם מוחלט, לא היה כוח משמעותי שהיה יכול לעצור מסע הרג כזה בעומק המדינה.
הבלבול האסטרטגי של האויב
אך כאן, בנקודה הקריטית ביותר, התרחש הנס. המזימה האסטרטגית הגדולה נעצרה, לא על ידי כוח צבאי סדור, אלא על ידי האויב עצמו. במקום להמשיך קדימה ולממש את התוכנית המקורית, כמעט כל פלוגות המחבלים החליטו להתעכב ביישובי העוטף. תאוות הרצח, הביזה וההתעללות גברה על כל היגיון צבאי. הם בזבזו שעות יקרות על טבח חסר רחמים במשפחות, על שריפת בתים, על ביזה ועל תיעוד מעשי הזוועה שלהם. העצירה הזו, שהתרחשה בכל גזרות הלחימה כמעט במקביל, היא שהעניקה למדינת ישראל את הזמן שהייתה זקוקה לו כדי להתעשת, להזרים כוחות דרומה, ולבלום את האסון הגדול עוד יותר שעמד בפתח. אף לא אחד מהיעדים האסטרטגיים בעומק הארץ הושג. העיוורון האסטרטגי שאחז בהם, הרצון לספק את יצר ההרס המיידי, הוא שהכשיל את התוכנית שהייתה עלולה להביא את ישראל לאחד המשברים הגדולים בתולדותיה.
התופעה הזו, של אויב המובס על ידי בלבול פנימי שנשלח משמיים, מוכרת לנו היטב מדפי התנ"ך. בסיפור המצור של צבא ארם על העיר דותן, כפי שמתואר בספר מלכים ב', מלך ארם שולח גייסות רבים כדי ללכוד את אלישע הנביא. כשהם מקיפים את העיר, מתפלל אלישע תפילה קצרה: "הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים". הקב"ה נענה לתפילתו, וצבא ארם כולו מוכה ב'סנוורים'. אין מדובר בעיוורון פיזי, אלא בבלבול תודעתי עמוק. הם רואים אך אינם מבינים היכן הם נמצאים. הם מאבדים את מטרתם, סוטים מדרכם, ובמקום להילחם, אלישע מוביל אותם כשבויים אל לב שומרון. כך בדיוק פעלה ההשגחה העליונה בשמחת תורה: היא הכתה את האויב בסנוורים, גרמה לו לאבד את מטרתו האסטרטגית, והובילה אותו להכשיל את עצמו מתוך תאוותיו שלו.
כאשר אנחנו נוסעים היום בכבישי הדרום ורואים את הבתים השרופים ואת הפצעים הפתוחים של יישובי העוטף, הלב נקרע. ספגנו שם מכה איומה, מחיר דמים בלתי נתפס. אך לצד הכאב, עלינו לזכור את הנס הנסתר שהתרחש שם. מאחורי כל בית הרוס עומד סיפור הצלה של עיר שלמה. מאחורי כל קהילה פגועה עומדת הצלתה של מדינה שלמה. הקב"ה, ששולט בדעתם של אויבינו ומבלבל את מחשבותיהם, גרם להם להביס את עצמם. הפצע הנורא של העוטף הוא גם חומת המגן שבתוכה ניצלנו מאסון כבד לאין שיעור. נזכור זאת, ונדע להודות על ההצלה שבתוך החורבן.
"בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ".
רוצים לקבל את כל 70 הניסים של מלחמת התקומה?
לחצו כאן לקבלת הנס היומי בווצאפ: https://chat.whatsapp.com/GYuxX2xfNmz73Cy92Osgiw
