האור הלבן והחד של הנורות הפלורסנטיות נשפך מתוך החדר הקטן שבכניסה לציון הבבא סאלי בנתיבות אל האספלט השחור, ומתחתיו, ליד הכיורים מנירוסטה, עומדים בחורי ישיבת 'ניר' בקרית ארבע ובתוכם גם ראש הישיבה הרב נעם ולדמן בחולצות טריקו כחולות וירוקות, ציציותיהם משתלשלות עד הברכיים ונעלי העבודה שלהם כבר מאובקות עוד לפני שהתחילה העבודה האמיתית, והם נוטלים ידיים בשקט, מבלי למהר, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם – אבל מי שמביט בעיניים שלהם רואה שאין להם אפילו דקה מיותרת. מישהו עובר ביניהם עם דף מקומט ביד וקורא שמות בחצי קול, ואחד אחד הם נבלעים בתוך קבוצות: צוות פריקה, צוות הצבה, צוות חשמל, צוות אוהלים. אף אחד לא אומר בקול רם לאן נוסעים, ואף אחד לא שואל. כולם יודעים, והסוד הזה, הלחוש והמתוח, תלוי באוויר הלילה החמים של נתיבות כמו מטען חשמלי לפני סערה.
עמדתי שם, מחברת ביד אחת ומכשיר הקלטה ביד השנייה, וחשבתי על כך שבדיוק כך, בלחישות ובחושך, עם רשימות מקומטות ושמות שנקראים בחצי קול, נבנו כאן בארץ הזאת חומה ומגדל אחרי חומה ומגדל, לפני כמעט מאה שנה – ושהנה, ההיסטוריה לא נגמרת, היא רק מחליפה את צבע החולצות.
השיירה שנעלמה בשדות
בחוץ כבר מחכים הרכבים, מנועים מגרגרים בסבלנות, ובמקום אחר, רחוק מכאן, ממתינות משאיות שבבטנן מוסתרים חלקי הקרוונים, פנלים לבנים ארוכים מוערמים זה על גבי זה, מכוסים ומוסווים, מחכים לסימן. השטח עצמו, בין סעד לכפר עזה, בנקודה שבה הגדר כבר קרובה כל כך שכמעט אפשר לשמוע אותה נושמת, הוכן מראש – נוקה, סומן, נמדד.
ואז השיירה זזה. פנסים אדומים מרצדים בחושך לפנינו, והכביש נמתח שחור ושקט, עד שמגיעה הידיעה, מועברת מטלפון לטלפון: אולי המשטרה תחסוןם את הצירים. אולי זה דלף, מישהו כנראה שמע. לרגע קצר אני מרגיש את הלב צונח – כל השבועות האלה של תכנון, כל הלחישות, ועכשיו הנהג שלידי אפילו לא מאט. הוא רק מסובב את ההגה, והרכב קופץ מהאספלט אל שביל עפר שאיני בטוח שהוא בכלל שביל, ופתאום אנחנו בתוך השדות, הגלגלים נבלעים בבורות ונזרקים מהם, האבק עולה בעננים לבנים באור הפנסים, השיחים מצליפים בדפנות, וכל הגוף שלי נאחז בידית שמעל החלון. מאחורינו, בזה אחר זה, מתפתלים עוד ועוד רכבים, נחש ארוך של אורות שזוחל בין השדות ועוקף את המחסום בשקט, בעקשנות, בהומור של מי שכבר ראה הכול. אחד הבחורים במושב האחורי צוחק בקול, ואני מבין שזה לא צחוק של עצבים. זה צחוק של מי שיודע שהוא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.
ואז אנחנו שם. ואחרינו, מגמגמות במעלה השביל, אורותיהן הצהובים חותכים את האבק, נכנסות המשאיות.
ידיים מורמות אל השמיים
מה שקורה ברגעים הבאים קשה לתאר במילים, וחבל שאתם לא הייתם שם כדי לראות. רק לפני כמה שעות ישבנו באותו בית מדרש ועסקנו ברצינות תהומית במסכת בבא מציעא ועכשיו, פתאום, אין נאומים, אין הוראות, אין אפילו רגע אחד של היסוס. הדלתות האחוריות של המשאית נפתחות לרווחה, האור הלבן מבפנים נשפך על הקרקע, ועשרות בחורים מטפסים עליה כמו נחיל, כורעים על ברכיהם על ערימת הפנלים, ומתחילים להעביר. פנל לבן, ארוך, כבד, עובר מידיים לידיים, מתרומם מעל הראשים, ושני בחורים, אחד בכיפה סרוגה גדולה ואחד בחולצה מכופתרת שכבר נדבקה לגבו מזיעה, נושאים אותו כמו שנושאים אפריון, הזרועות מתוחות אל השמיים השחורים, הפנים מחייכות. על דופן המשאית, באור הפנסים, נפרשות הצלליות שלהם – ידיים מורמות, אצבעות פרושות, גוף נוטה לאחור – ולרגע זה נראה לי כמו ריקוד, כמו הקפות, כמו משהו שאני מכיר מבית הכנסת ולא משדה פתוח בגבול עזה.
"שתיים ביחד, לוקחים!", צועק מישהו מתוך המשאית, ו"יאללה, יאללה!" עונים לו מלמטה, והפנל הבא כבר בדרך.
לא רחוק משם, צעיר עם שיער ארוך ומתולתל מתחת לכיפה סרוגה וכתפיים עטופות בסוודר אפור עבה, ונער בחולצה שחורה, מחזיקים יחד בידיות של פטיש דחיפה אדום וכבד, מרימים ומורידים, מרימים ומורידים, ומוט הברזל שוקע סנטימטר אחר סנטימטר לתוך האדמה היבשה והעיקשת של הנגב. כל מכה מהדהדת בחושך, עמומה ומתכתית, והנער מביט במוט בריכוז כזה, בעיניים פקוחות כל כך, כאילו הוא מחזיק בידיים שלו את היתד הראשונה של המשכן. ואולי באמת כך הוא מרגיש.
ליד ערימת קורות עץ טריות, שריח הנסורת שלהן עוד עומד באוויר, מקימים שלושה בחורים עמוד חשמל מאולתר. הם קושרים לראשו תוף כבלים שחור עם כבל כתום ארוך, באזיקונים שחורים, ומזקיפים אותו בזווית קצת עקומה, קצת שיכורה, והעמוד הזה, הנוטה מעט הצידה אבל עומד, עומד בעקשנות מול השמיים, נראה לי פתאום כמו כל סיפור ההתיישבות כולו.
ובתוך כל ההמולה הזאת, בין האבק והצעקות והאורות, נעים בחורי ישיבת "ניר" מקריית ארבע. הם רוב כוח העבודה כאן הלילה, הם שנושאים, שמרימים, שתוקעים, ובתוכם, בין התלמידים, עומד גם ראש הישיבה, הרב נעם ולדמן, שבא לראות במו עיניו איך הלימוד של כל השנה הופך לפנלים ולמוטות ולקרוונים בשדה פתוח. אני מביט בבחורים ומבין שזו תורת ארץ ישראל ושהבניה של הארץ בידיים היא בעצם ישומה של התורה כ שנשארה פתוחה על השטנדר בקריית ארבע לבין הפנל הלבן שמעל ראשם. זו אותה תורה. רק בשפה אחרת. אבל זה זמני כי למחרת יום שישי ישובו הבחורים אל לימודיהם.
האישה עם הזרועות הפרושות
שרשרת של נורות לבנות קטנות נמתחת עכשיו מעל השטח, ומתחתיה, בחולצה לבנה מכופתרת וחצאית שחורה ארוכה, במטפחת ראש צבעונית ובמיקרופון קטן מוצמד לדש, עומדת דניאלה וייס, ראש תנועת "נחלה" שמובילה את הגרעין, וזרועותיה פרושות לצדדים, רחבות, כאילו היא מחבקת את כל השדה הזה, את הקרוונים שעוד לא עומדים, את הבחורים המיוזעים, את הגבול שמעבר לחושך.
"לא די בשליטה הצבאית", היא אומרת, והקול שלה, שעבר כבר עשרות שנים של מאהלים ומחסומים ופינויים, חד וצלול בלילה. "עם ישראל מעולם לא הסתפק רק בצבא". היא מזכירה את נעמי שמר ואת ימי ההתיישבות בסיני, את הרעיון שיהודים לא באו לארץ הזאת כדי לבנות רק מוצבים ועמדות שמירה, אלא בתים – בתים של יהודים, עם ילדים ושולחנות שבת ונרות.
ומשפחות הגרעין, שעזבו בתים נוחים בכל רחבי הארץ, אינן מסתירות את מה שהן רואות בנקודה הזאת: תחנה. לא יעד. היעד, הם אומרים בפשטות גמורה, נמצא שם, מעבר לגדר, בתוך הרצועה עצמה.
הלוחם שקיבל נשימה חדשה
בין הבונים, צעיר אחד עוצר לרגע לנשום, ואני ניגש אליו. הוא נראה כמו כל בחור אחר כאן, כובע על הראש, חיוך עייף, ורק כשהוא מתחיל לדבר אני מבין שאני עומד מול נס מהלך.
קוראים לו כפיר זר (לא קשור למשפחת זר המפורסמת). הוא היה לוחם שריון, ובחאן יונס פגע טיל RPG בטנק שלו. "נשרפתי בחצי מהגוף", הוא אומר, בטון שקט כל כך, כמעט עניני, כאילו הוא מספר על תאונה קטנה בדרך הביתה. הוא היה מורדם ומונשם זמן רב, ותשעה חודשים שכב בבית החולים, והריאות שלו, שבלעו את האש והעשן של אותו יום, פשוט לא חזרו לעבוד. הוא נזקק להשתלת ריאות. "קיבלתי ריאות", הוא אומר, ואני מרגיש איך המשפט הזה נתקע לי בגרון.
אני מביט בו, נושם עמוק את אוויר הלילה של הנגב, אוויר שהוא עצמו נושם עכשיו בריאות שאינן שלו, וחושב על כך שאדם אחר, שלא יראה לעולם את השדה הזה, נותן לו את הנשימה שבה הוא עובד כאן הלילה. היום הוא גר ביישוב גבעת הראה שבבנימין, והוא נסע עד הגבול הזה, בלילה, אחרי כל מה שעבר, רק כדי לעזור להרים כמה פנלים. "זה חלק מהסיבה שאני פה", הוא אומר, ולא מוסיף מילה. ואני, שכבר חמישים שנה שואל שאלות, לא מוצא שום שאלה ששווה לשאול אחרי זה.
צילום: אהרון גרנביץ
הדגל שלא קופל
ובמרכז השטח, עטוף מכף רגל ועד ראש בגלימה עשויה כולה מדגלי ישראל, פסים כחולים ומגיני דוד לבנים מתנפנפים סביב גופו, עם רעמת שיער לבנה שהרוח פורעת וזקן לבן ועיניים שמחייכות, עומד אבי פרחן, ומעל ראשו מתנופף דגל גדול, ממש מעל ראשו, כמו חופה.
מי שמכיר את סיפור ההתיישבות בדרום מכיר את פרחן. הוא גורש מימית שבסיני, כשהבולדוזרים עלו על העיר, ואחרי שהתחיל מחדש, הקים בית וגידל משפחה, גורש שוב, הפעם מאלי סיני שבגוש קטיף. בשני הגירושים הוא צעד החוצה מביתו עם דגל ישראל בידיו, דגל ששמר כמו ששומרים ספר תורה. שנים ארוכות אחר כך הוא נאבק, הוביל צעדות ועצרות, דיבר על עצמו כעל פליט בארצו, וסירב בעקשנות לקפל את הדגל הזה.
והלילה, בפעם הראשונה, הדגל לא יוצא. הוא נכנס.
אני רואה אותו מחייך מול המצלמות, מניף את הדגל, ושואל את עצמי מה עובר עליו עכשיו, מה הוא רואה כשהוא מביט לעבר החושך שמעבר לגדר. אולי את הדקלים של ימית. אולי את הבית באלי סיני. ואולי, סוף סוף, משהו שעוד לא קרה.
עד שהשחר עולה מעל הגבול
השעות זוחלות, והשטח משנה את פניו לנגד עיניי. היכן שלפני כמה שעות היה רק עפר ואבק וקוצים יבשים, עומדים עכשיו קרוונים, הקירות הלבנים שלהם בוהקים באור הנורות. ליד אחד מהם נפרש על דשא סינתטי ירוק שלט כחול ענק, לזכרו של לוחם שנפל בקרב גבורה בנחל עוז במלחמת חרבות ברזל, פניו המחייכות מביטות מתוך השלט, ומעליהן, באותיות לבנות ענקיות, הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אוהלים צבעוניים, כחולים וירוקים וכסופים, נפרשים בין הקרוונים, ובחור עם זקן שחור עבות, הציציות שלו עוד כרוכות סביב אצבעותיו אחרי שמשך בחבלי האוהל, עומד ומביט על הכול בחיוך של מי שלא ישן כבר עשרים שעות ולא מתכוון להתחיל עכשיו.
המשפחות הראשונות מתחילות להכניס פנימה מזרנים ושקי שינה. ילד בקפוצ'ון כחול רץ בין הקרוונים. מישהו מכין קפה על גזייה.
ואני עומד בקצה השטח, אבק בשיער, אבק בפה, הידיים שלי שרוטות מהפנלים שגם אני, אני מודה, עזרתי להרים, ומביט לעבר הגדר, לעבר החושך שמעבר לה, שמתחיל לאט לאט להאפיר עם עלות השחר. ואני חושב על הבחורים , על הדף המקומט, על השיירה בשדות, על הריאות של כפיר והדגל של אבי פרחן, ומבין שהלילה לא הוקם כאן רק יישוב. הלילה מישהו שוב הזכיר לכולנו שבארץ הזאת, החלומות לא נשארים על הנייר. הם מורמים בידיים, מעל הראש, אל השמיים.
וואו! עם ישראל חי! הליכוד חייב חהקים את הגוש מחדש ולתקן את הטעות! יותר מזה, לסמן את הדרך חזרה לשפיות וחזרה מסהרורויות אוסלו.