אוזלת היד הביטחונית במדינת ישראל יצרה במרוצת השנים כמה תופעות טבע ייחודיות: שרפות שפורצות במפתיע בעונת הקיץ, גל פיגועים רצחני שמביא עימו בכל פעם חודש רמדאן, ואיך לא, פרובוקציות אלימות בעונת המסיק להשלמת הסרייה.

בהתאם למיקומו במעגל השנה מייד לאחר החגים, נעסוק השבוע בעלילות המסיק הערבי, אירוע שחוזר ונראה בכל שנה והפך לחלק משגרת החיים ההזויה בהתיישבות. הפרצופים של מי שעומדים מאחוריו עוד מתחלפים בחלקם הקטן מתקופה לתקופה; האבסורד נותר בשלמותו.

מי שפספס את הידיעה על פתיחתה של עונת המסיק, בוודאי הופתע בשבועות האחרונים מהזינוק החריג באירועי הטרור ביהודה ושומרון. משגרה של אירוע או שניים ביממה חווה השטח הסלמה מסוכנת בתוך ימים אחדים. כמעט אין בימים האחרונים שעה שחולפת בלי דיווח על רועה שהותקף או על רכב שנרגם באבנים.

ואלו, למרבה הצער, רק הדיווחים שמגיעים אל מוקד הצלה יהודה ושומרון ללא גבולות. אירועים רבים אחרים חומקים מתחת למכ"ם ואינם מדווחים כלל, ועוד לא דיברנו על איסוף המודיעין לתכנונים עתידיים שמבצע האויב בחסות קרבתו ליישובים. כמי שמשתדל לעקוב וגם לכתוב על ההתקפות האלימות נגד ההתיישבות, אודה ואתוודה שמאז פתיחת העונה איבדתי את הספירה. כיוון שאכן, קצב האירועים בלתי ניתן למעקב, נעבור לעסוק במה שעומד מאחוריהם.

מה בעייתי כל כך בעונת המסיק שגורם לגזרה לבעור? ובכן, אפשר להמשיל את עצי הזית שנוטעים הערבים למשל המסמר הידוע שקנה אדם בבית חברו, תלה עליו תיק ובו חומר בעל ריח רע עד שלבסוף גירשו מביתו. עצי הזית הם בדיוק המסמר הזה. הצבת דריסת רגל בשטח שתתבסס מיום ליום, ובעיקר תאפשר נוכחות בו כל אימת שהערבי ירצה. היכן שיתנופפו ענפיו של עץ הזית, שם יעבור הגבול.

מדינת ישראל ברוב איוולתה לא השכילה עד היום לפקוח את עיניה, ואפשרה בכל שנה לערבים להיכנס לבדוק שוב ושוב את שלום המסמר, להכניס אליו כלים נוספים, לטפח אותו ולבנות סביבו מבנים חקלאיים שיהפכו לבתי קבע.

מהרגע שהאויב הבין זאת, הפכה ההשתלטות החקלאית לכלי נשק מרכזי במערכה על יהודה ושומרון. אלו מזמן לא פלחים ערבים שעמלים לפרנסתם, יש כיום עשרות ארגונים מבית הרשות הפלשתינית שפועלים באופן מוצהר לתפיסת קרקעות על ידי נטיעת עצי פרי. אחד מהם הוא APN, המכונה גם "קק"ל הפלשתיני". בעשור האחרון הצליח הארגון הזה בלבד לטעת כבר יותר משניים וחצי מיליון (!) עצים ביהודה ושומרון, בדגש על אזורים סמוכים ליישובים או לצירי תנועה יהודיים. והוא כאמור ממש לא היחיד. מיליוני עצים נוספים ניטעו בשנים האחרונות למטרות השתלטות והצליחו להפוך עשרות אלפי דונמים לאדמות ערביות באופן רשמי.

יש כיום עשרות ארגונים מבית הרשות הפלשתינית שפועלים באופן מוצהר לתפיסת קרקעות על ידי נטיעת עצי פרי. אחד מהם הוא APN, המכונה גם "קק"ל הפלשתיני"

ההשתלטות החקלאית חמורה משנדמה, משום שבאופן אבסורדי היא גם מקבעת בפעמים רבות באופן חוקי את בעלותו של העבריין בשטח. לפי החוק העות'מאני, שעדיין חל ביהודה ושומרון בצורה בלתי נתפסת, עיבוד קרקע בידי ערבים יוצר חזקת בעלות בתוך כמה שנים והופך את הגדרת האדמה ל"קרקע פרטית" אם לא היה מי שערער על חזקתם בפרק הזמן הזה.

בתחילת העונה בתדרוך עיתונאים אמר מפקד אוגדת איו"ש קובי הלר כי השנה החליטה האוגדה לבצע מהלך משילותי שיבלום את התפרעויות המסיק. לפי הלר, השנה תמנע מערכת הביטחון לראשונה מערבים למסוק זיתים בשטחים שהוגדרו אדמות מדינה. אלא שההצהרה הדרמטית התגלתה מהר מאוד כספין תקשורתי ריק מתוכן בדיוק בעטייה של התקנה העות'מאנית הזאת.

נכון שיש לא מעט אדמות מדינה ביהודה ושומרון, אך רבות מהן פשוט עברו לסטטוס של קרקע פרטית במרוצת השנים, כיוון שפולשים עיבדו אותן בחופשיות בלי שמדינת ישראל טרחה לנקוף אצבע בנידון. בפועל כיום כמות השטחים שמלאים במטעי זיתים ועדיין מוגדרים אדמות מדינה זעומה לעומת היקף ההשתלטות ויתר השטח הסמוך ליישובים יהודים שמהווה בכל שנה בסיס לאירועי טרור אלימים בחסות המסיק.

אחד הלקחים הכואבים שלמדנו אחרי מחיר דמים כבד הוא שאסור לראות גזרת גורל בסטטוס-קוו הרצחני של שגרת הטרור. רק מדינה שבחרה לוותר על קיומה תאפשר לאויב לפגוע בה שוב ושוב בכל שנה. כדי למנוע את איום המסיק והסכנות הנלוות אליו נדרשת מדינה ישראל לטפל בארבעה מחדלים שורשיים וארוכי שנים.

ההשתלטות החקלאית הפכה בידי הרשות הפלשתינית לאחד האפיקים המובילים לתפיסת השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון. מעבר ליכולתה לבסס בעלות רשמית על הקרקע, היא למעשה הכלי הזול והאפקטיבי ביותר. כמה אלפי שקלים, ותפסת עוד עשרות דונמים. מעט השקעה, הרבה תפוקה. בניגוד לאכיפת בנייה ערבית, שקיימת גם אם עדיין במספרים נמוכים מהמצופה, את ההשתלטות החקלאית כמעט אין מי שטורח לאכוף.

הטיפול באיום המסיק צריך להתחיל עוד הרבה לפני המלחמה על קטיף הפירות. ממשלת ישראל צריכה להכריז על ארגוני ההשתלטות הפלשתיניים גופי טרור שנועדו להילחם בריבונותה של מדינת ישראל, לבלום את העברת הכספים אליהם ולהחרים כל עץ שיאותר ברשות פעילי הארגון. במערכה על יהודה ושומרון כיום אין הבדל בין עץ זית לרובה M16. שניהם כלי נשק לכל דבר ועניין. בה בעת צריכה מערכת הביטחון לפתוח במבצע לחישוף השטחים שחוו השתלטות טרייה כדי למנוע את ביסוס הבעלות הערבית בהם.

הפורעים הערבים שמובילים את התפרעויות המסיק הם הקבוצה המסוכנת ביותר. שורת מחבלים מנוסים שנכלאו שנים רבות בגין פעולות טרור בעבר, ועובדים כיום במשרה מלאה בוועדה למאבק בהתנחלויות מטעם הרשות הפלשתינית

בכל שנה קם המפקד התורן בגזרת איו"ש ומצהיר כי יאפשר לערבים למסוק "עד הזית האחרון", אולם אין איש ביטחון אחד בהתיישבות שלא יודה בשיחה כנה כי קרבת הערבים ליישובים יהודיים שהמסיק מאפשר מסכנת חיים ואף גורמת לפגיעה בתושבים רבים. די להסתכל על רשימת האירועים שהולכת ותופחת מיום ליום, על כתבות הארכיון שממלאות את אתרי החדשות על פיגועים שבוצעו בחסות המסיק, או פשוט לערוך חיפוש אקראי בטלפונים של חקלאים ערבים סמוכי גדר, שמלאים בחומרים מודיעיניים שנאספו, כדי להבין את גודל הסכנה.

אחרי הטבח הקשה שעברנו הגיע הזמן להגיד בקול ברור: ביטחון עם ישראל קודם לרווחתה של אוכלוסיית האויב. כל מקום שסמוך ליישובים יהודיים צריך להיות מוכרז אזור אסור לכניסת ערבים, קל וחומר שטחים שבתוך היישובים עצמם. לא בערך ולא ליד, פרימטר של קילומטר לפחות מכל יישוב, גבעה או חווה צריך להיות מוכרז וגם להיאכף. עשרות הפצועים היהודים מהתקפות המסיק שהתרחשו רק בשבועות האחרונים הם סיבה מספקת להתחיל בנוהל החדש כבר השנה.

הספיחים הללו שמתלווים לכל כפר ומלבים את פרובוקציות המסיק נחלקים לשני סוגים: ישראלים פעילי שמאל רדיקלי, דוגמת יונתן פולק ואחרים, ובעלי אזרחות זרה שמגיעים לארץ במיוחד. הטיפול באנרכיסטים הישראלים מורכב יותר, אולם הנזק שהם יוצרים גדול בפער. בכל מסיק שנערך בקרבת יישוב או נקודת התיישבות, מי שמובילים למעשה את הפרובוקציה האלימה הם פעילי השמאל הללו.

מדובר באנשים מנוסים שזו עבודתם והם מחזיקים בעמדות רדיקליות ששוללות את קיומה של מדינת ישראל, ואף תומכות ב"התנגדות הפלשתינית". שלילת אזרחותם היא דבר מורכב אם כי מתבקש מוסרית וריבונית, אך העובדה שהם עדיין אינם מורחקים משטחי יהודה ושומרון בצווים מנהליים שמוארכים מעת לעת, מעידה כנראה על הזדהות מסוימת עם מעשיהם בקרב גורמים שונים במערכת אכיפת החוק. אם מפקד פיקוד המרכז יכול להטיל צווים דרקוניים וממושכים נגד נערים בן 15 שמתגוררים בגבעה, אנרכיסט כמו יונתן פולק, שעומד בראש ההתפרעויות ואף תועד מבעיר צמיגים עם מחבלי הכפר ביתא, ראוי לכל הפחות לצו דומה.

הסוג השני הוא האנרכיסטים הזרים, פעילים פרו-פלשתינים מכל רחבי העולם שנכנסים לישראל במסווה של אשרת תייר כדי לקדם פעילות בי-די-אס להכפשתה של מדינת ישראל. אחרי שנים של הפקרות בנושא הוביל השר בן גביר שינוי במדיניות בתחום והביא את משטרת מחוז ש"י לפעול לגירושם מהארץ על פי חוק. כמה פעילים זרים כבר גורשו השנה, אולם השטח עדיין מוצף, ורבים מהגורמים בקרב דרגי השטח אינם מתודרכים כיצד לפעול במקרים כאלה, לכן פעמים רבות מצליחים האנרכיסטים להתל בכוחות ולתזז מנקודה לנקודה בלי שיעוכבו. כדי להצליח למגר את התופעה נדרשת הקמת צוות מיוחד של המשרדים השונים, שינטר את הגורמים העוינים בשטח, יעכבם לתחנת המשטרה ויפעל לגירושם בהליך מהיר.

הפורעים הערבים שמובילים את התפרעויות המסיק הם הקבוצה המסוכנת ביותר. שורת מחבלים מנוסים שנכלאו שנים רבות בגין פעולות טרור בעבר, ועובדים כיום במשרה מלאה בוועדה למאבק בהתנחלויות מטעם הרשות הפלשתינית. בראש הוועדה עומד השר ברשות הפלשתינית מועיד שעבאן, מחבל משוחרר אף הוא, שישב בכלא הישראלי 11 שנים.

הם מתחזים לחקלאים תמימים, אך ברגע של חוסר תשומת לב של הכוחות מצליחים לחדור לנקודות התיישבות יהודיות, לתקוף תושבים, להצית מבנים ולשרוף ציוד. האירועים מתועדים פעם אחר פעם, אולם הם ממשיכים להסתובב חופשי כאילו הוענקה להם חסינות. כבר לפני ארבע שנים פרסמנו כאן מעל דפי עיתון זה תחקיר נרחב על פעילותה של הוועדה, שסימן בין היתר את עשרת ראשי הנחש. למעט שניים מהם, שנעצרו לפרק זמן קצר במעצר מנהלי, כנראה נפגוש את רובם גם בעונת המסיק הזו.

מדובר כאמור במחבלים על מלא שאין מניעה לחסלם בהתפרעות הבאה, אבל גם מעצרם ימנע לפחות את הפגיעה הקרובה ביהודי שיקלע בדרכם. אם למישהו במערכת הביטחון חסרים חומרים, הוא מוזמן לפנות אליי, ואעביר לו בשמחה שוב, כפי שהעברתי לעשרות גורמים בעבר תיק הפללות מלא שיספיק להם לשנים רבות בכלא, אך גורמים אלו לא נקפו אצבע.

*

הטור הזה אינו סיכום מחדלי התקופה אלא גם קריאת השכמה מיידית. עונת המסיק עוד בעיצומה, ואפשר למנוע את אירועי הטרור הבאים במספר קטן של פעולות מתבקשות. כולי תקווה שהפעם הדברים ייפלו על אוזניים קשובות ולא ניפגש חלילה בטור דומה, ואולי כואב יותר, בשנה הבאה.