כבר בימיה הראשונים של מלחמת התקומה, כאשר סוגיית כיבושה מחדש של רצועת עזה החלה להסתמן באופק – והפעם באופן ממשי ורציני לעומת סבבי העבר – החל לטפטף אל השיח הציבורי רעיון ברור: כדי להבטיח שטבח 7 באוקטובר לא יחזור על עצמו לעולם, וכדי להעמיק את השורשים מעבר לשיקולי הביטחון הצרים, הגיעה העת לחדש את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ובחבל עזה כולו.
מאז חלפו קרוב לשלוש שנים. צה"ל כבר מזמן ביסס את שליטתו ב-60% משטחי רצועת עזה, אחרון החטופים כבר חולץ, והסכם מדיני נראה רחוק מתמיד. למרות זאת נדמה כי ממשלת ישראל עדיין מהססת לאשר את ההחלטה המתבקשת ולהכריז בריש גלי על הקמת יישובים יהודיים באזור.
ויש מי שכבר רץ קדימה: כמה משפחות מגרעין 'חלוצי עזה' של תנועת נחלה החליטו לעשות מעשה ולהצעיד את החזון צעד אחד קדימה. הן ארזו את חייהן, עזבו בתים מרווחים וחמימים ועקרו לאתר קרוונים זמני ביישוב שבי דרום, הסמוך לרצועה. המעבר החלוצי הזה נועד לאפשר להן להיות מוכנות בשטח בזמן אמת. היעד הברור והמיידי המסומן על המפות הוא הקמתם מחדש של יישובי התוחמת הצפונית: ניסנית, אלי סיני ודוגית.
גרעין זה פועל כחלק מרשת רחבה של גרעיני התיישבות של התנועה, שיש בהם כיום יותר מ-1,300 משפחות רשומות המוכנות לעלייה לקרקע. מעבר למוכנות הפיזית חברי הגרעין הם שותפים פעילים וכוח מניע מרכזי בפעילויות השטח וההסברה. שותפות זו באה לידי ביטוי בהובלת אירועים המוניים בשטח, כגון עריכת ליל הסדר וחגים בסמוך לרצועה, לצד פעילות פרלמנטרית ענפה ויוזמות ציבוריות רחבות שמטרתן להשאיר את הדרישה להתיישבות בחבל עזה בראש סדר היום הלאומי.
עם שמונה ילדים בקרוון
אחת המשפחות שהחליטו שלא לחכות לאישורים הרשמיים היא משפחת פנטהון: דני, גנן בגן לחינוך מיוחד באשקלון, והדר, עובדת סוציאלית קהילתית בהכשרתה. כיום הדר בחופשת לידה ארוכה ומתנדבת בתנועת נחלה. השניים הם הורים לשמונה: הבכור בן 18, ומסיים בימים אלו את לימודי התיכון, והקטן הוא תינוק בן חצי שנה בלבד. דני והדר גדלו שניהם באשקלון, ועם השנים בנו את ביתם ביישוב בני דקלים, אך בסופו של דבר החליטו לחזור לעיר הולדתם מתוך מחשבה ששם יתקעו יתד.
בזמן הגירוש מגוש קטיף הם עוד לא היו נשואים – חתונתם נערכה כשנה וחצי לאחר מכן – אך החלום לקבוע את ביתם בחבל עזה ליווה את הדר עוד מימי נעוריה. במרוצת השנים נדחק החלום הזה אל ירכתי התודעה והמתין לשעת כושר. "כמו רבים אחרים לא פיללתי שהשיבה לשם תיוולד מתוך שבר נורא כל כך", היא מודה. "7 באוקטובר היה מבחינתנו סטירת לחי מצלצלת מהקב"ה והתעוררות לכך שזו אולי הדרך היחידה שהמציאות תשתנה מן היסוד".
המלחמה תפסה את משפחת פנטהון באשקלון וטבעה בילדים חותם עמוק. "עברנו חוויה מאתגרת וטראומטית מאוד", משחזרת הדר. "בשמחת תורה התארחנו אצל חמותי במבנה ללא ממ"ד, תחת מטר טילים כבד. כבר ביום ראשון בבוקר נאלצנו לעזוב את העיר ולהתפנות לבני דקלים. יומיים לאחר מכן טיל פגע פגיעה ישירה בבניין של חמותי, והבנו שניצלנו בנס".
בתוך טלטלת הפינוי והמלחמה פקד את המשפחה אבל אישי כבד עם פטירת אביה של הדר. ברגע הכואב הזה נולדה גם ההחלטה לשנות את מסלול חייהם. "מייד בתום השבעה על אבי אמרתי לבעלי: זהו, אנחנו חוזרים לגור בעזה. מתוך האבל והזעזוע חוויתי התפכחות חדה והבנתי את גודל המאורע ההיסטורי שאנו נמצאים בו.
"חיפשתי בגוגל 'התיישבות יהודית בעזה', וכך הגעתי לתנועת נחלה. מאז הכול היסטוריה. שבועיים בלבד מפרוץ המלחמה, עוד לפני שהוקמו גרעיני ההתיישבות הרשמיים, כבר היינו עמוק בפעילות. היום אני ממש רואה בעיניים את התממשות החלום, והיה לנו ברור שברגע שיוקם גרעין חלוץ, נהיה הראשונים שיצטרפו".
המעבר לחיי החלוציות דרש ויתור עצום על נוחות חומרית. באשקלון התגוררה המשפחה בווילה מרווחת, צמודת קרקע, המשתרעת על פני מאתיים מ"ר. "ארזנו רק את המיטלטלין הבסיסיים ביותר שנכנסים בקרוון של 48 מ"ר", מתארת הדר. "כל שאר תכולת הבית הגדול נשארה מאוחסנת בעליית הגג של אימי".
למה לעזוב בית מרווח לטובת תחנת ביניים זמנית במקום להמתין באשקלון עד שייפתחו הגבולות?
"ההנהגה נתונה ללחצים עצומים מכל הכיוונים, והיא לא תפתח את חבל עזה להתיישבות מרצונה הטוב. הדרישה חייבת לבוא מהשטח, והמעשה שלנו הוא תביעה ממשית מהממשלה. אנחנו מראים שיש כאן משפחות בשר ודם שמחכות בנקודת הזינוק. זה שונה לחלוטין מאנשים שאומרים 'נשמח לגור שם כשזה יהיה רלוונטי'. כדי שהממשלה תוכל לקדם מהלך כזה, היא זקוקה לכוח חלוץ שיספק תשתית מוכנה".
הכוננות של המשפחה בקרוון בשבי דרום מוחלטת, על סף דקת קריאה. "בקרוון יש לכל ילד שק בגדים ארוז ומוכן. ביום-יום אם הילדים זקוקים לבגד, הם שולפים אותו מהשק, וגם מחזירים בגדים אליו, כדי שלא לפגוע בכוננות. אנחנו מחזיקים פק"ל יציאה קבוע, הכולל קופסאות של כלים חד-פעמיים וציוד הישרדות ראשוני בשטח. המטרה היא שברגע שיינתן האות ניכנס פנימה, לפני שלמישהו בהנהגה יהיה זמן להתחרט".
הדר פנטהון: "יש כאן משפחות בשר ודם שמחכות בנקודת הזינוק. זה שונה לחלוטין מאנשים שאומרים 'נשמח לגור שם כשזה יהיה רלוונטי'"
מבחינת הדר הנוכחות הפיזית שלהם סמוך לגבול היא המפתח לשינוי המדיני. "אם הממשלה תאשר התיישבות, ורק אז אנשים יתחילו להתארגן, לאסוף קבוצות, לעזוב מקומות עבודה ולחפש מסגרות חינוך, חלון ההזדמנויות המדיני עלול להיסגר. אנחנו בונים את התשתית עכשיו כדי להיות מוכנים ברגע. ברור לי שהדרג המדיני מודע לקיומנו. ברגע שייפתח חלון הזדמנויות, נציגי הציבור שלנו ידעו לדחוף את הנתון הזה ולהציג קבוצה חלוצית שרק מחכה לאור ירוק".
איך הילדים מסתגלים למעבר הקיצוני ממרחבי הווילה המוכרת לקרוון הצר ולפרדה מהחברים ומהקהילה?
"אני מאמינה שילדים הם העם בעל כושר ההסתגלות הגבוה ביותר שיש. דברים שלנו המבוגרים נראים כמו הרים גבוהים, אצלם הם גבעות קטנות. מעבר לכך הכול תלוי במה שההורים משדרים. אם נשדר קושי ומסכנות, הילדים יחוו קושי; אבל אם אני משדרת חלוציות, שמחה, התלהבות ודבקות במשימה, זה בדיוק התדר שעובר אליהם, וזו החוויה שלהם. אני חוזרת ואומרת להם כל הזמן: המטרה גדולה בהרבה מהקושי. כשיש יעד גדול לנגד העיניים, כל המהמורות בדרך מתגמדות".
מאתיופיה לעזה
היכולת לראות את הקושי הנוכחי בפרופורציה הנכונה שואבת השראה עמוקה מסיפורו האישי של בעלה. "דני עלה מאתיופיה כשהיה בן שלוש", משתפת הדר. "הסיפור של עליית יהודי אתיופיה, שיצאו אל הלא נודע דרך סודאן ואדיס אבבה, מונע מכוחו של חלום בן אלפיים שנה להגיע לירושלים.
"הדור של ההורים שלו עזב את כל המוכר והידוע ושילם מחיר כבד מנשוא, כולל אובדן חיי אדם בדרך, רק כדי לגעת בחלום. כשאני מביטה בהקרבה העצומה שלהם, הצעד שלנו מתגמד לחלוטין. בסך הכול עברנו מווילה לקרוון. יש לנו מים זורמים, יש לנו חשמל ויש לנו קורת גג. הם צעדו אלף קילומטרים ברגל ונותרו שנים במחנות מעבר בסודאן. אנחנו נמצאים במחנה זמני, בתנאים טובים, מתוך ידיעה ברורה שנגשים את החלום. ההיסטוריה המשפחתית הזו היא הדלק שלנו".
שלומית דחבש: "אנחנו משתדלים לדייק את עצמנו בכל עת לעשייה למען גאולת ישראל. אנחנו בוחנים מה נכון ומדויק לנו לפעול כמשפחה בכל שלב. כרגע המגורים כאן הם הדבר הנכון לנו"
מבחינתה המעבר הפיזי לשטח סמוך לגבול אינו רק היערכות לוגיסטית אלא תביעה מהקב"ה ודחיפת המציאות קדימה. "בסופו של דבר ברור לנו שהקב"ה הוא שמסובב את המציאות כולה", היא מסבירה. "אנחנו אומרים לו: ריבונו של עולם, זו ההשתדלות שלנו. אנו פותחים פתח כפתחו של מחט ומצפים שהקב"ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם. זוהי התעוררות דלתתא.
"אנחנו מחויבים להראות שאנחנו באמת רוצים ומסוגלים, וזו הדרך שלנו לתבוע את שינוי המציאות. לא נשארנו לשבת בבית נוח מתוך מחשבה שיום אחד זה יקרה, אלא עשינו מעשה בפועל. אנחנו לא מחכים שהמציאות תשתנה, אנחנו כופים עליה להתקדם".
החזון העוצמתי מתורגם לפעילות יום-יומית אינטנסיבית של חברי הגרעין, שהדר שותפה בה באופן פעיל. "כל אחד תורם את חלקו", היא מדגישה. "חלק מחברי הגרעין פועלים בשדה ההסברה, יוצרים חומרים לרשתות החברתיות, מופיעים בתקשורת ומארגנים חוגי בית כדי לשנות את התודעה הציבורית. אחרים אמונים על פעילות השטח והפקת כנסים".
אצלה הפעילות מגיעה גם למסדרונות השלטון. "אני עצמי חברה בצוות הפוליטי של תנועת נחלה. אנחנו מקיימים פעילות לובי אינטנסיבית בכנסת כדי להוביל שרים וחברי כנסת לדפוק על השולחן של מקבלי ההחלטות – כולל שר הביטחון וראש הממשלה – כדי שהנושא לא ירד מסדר היום. העובדה שחברת הכנסת לימור סון הר-מלך הגישה את ההצעה לתיקון חוק ההתנתקות בחבל עזה אינה מקרית. היא נובעת מעבודה סיזיפית בשטח. חברי הכנסת צריכים תנועה אזרחית חזקה שתעניק להם כוח ולגיטימציה מלמטה".
לצד הפעילות המדינית הלב של הגרעין פועם בסיורים ובאירועים צמודי גדר. "אנחנו מארגנים שבתות משותפות בשטח, ובכל יום רביעי המשפחות של הגרעין צועדות יחד אל אזור הגבול ונפגשות באתר 'חץ שחור'", מתארת הדר. "המטרה היא לנרמל את הנוכחות של אזרחים ישראלים סמוך לרצועה. הגבול הקיים כיום הוא בעיקרו גבול תודעתי".
את דבריה חותמת הדר בקריאה לציבור הרחב לקום מהספה ולהצטרף למעשה החלוצי. "אנו מרגישים בחוש שעם ישראל איתנו ושהתמיכה בנו רחבה מאוד. כמעט לכל אחד ברור שחייבת לקום התיישבות יהודית בעזה.
"אבל אנחנו זקוקים ליותר מאנרגיות חיוביות ומאהדה מרחוק. כדי שההנהגה תפעל היא חייבת לקבל רוח גבית עצומה מהעם, ומה שמניע מנהיגים זה לראות את הציבור יוצא החוצה. אני קוראת לכולם להגיע לאירועים שלנו, להפגין נוכחות בשטח ולא להסתפק באמירה 'אנחנו איתכם בלב'. המעשה החלוצי זקוק להמונים".
עזה קוראת לנו
עוד משפחה שארזה את חייה היא משפחת דחבש, רועי ושלומית ושלושת ילדיהם, שהתגוררו עד לא מזמן בדימונה. בניגוד לכל מי שבוחרים פוליטית או רעיונית לשבת על הגדר, רועי ושלומית החליטו לשבת על הגדר במובן הכי מעשי וחלוצי של המילה. הם עזבו הכול והתמקמו בגופם בקו הראשון כדי להיות מוכנים לחצות את הגדר האמיתית ביום פקודה.
גם הם כמו חבריהם לגרעין היו שותפים עוד קודם לכן בעשייה הציבורית והפוליטית בתנועת נחלה, אך בשלב מסוים הבינו שהגיעה העת לתרגם את המילים למעשים בשטח. "עזה קוראת לנו", אומרת שלומית בפשטות כשהיא נשאלת מה מניע משפחה צעירה לעזוב הכול ולעבור לאתר זמני. "הרגשנו שזה הצעד המעשי שצריך לעשות כדי שהשיבה לחבל עזה באמת תקרה.
הדר פנטהון: "אם נשדר קושי ומסכנות, הילדים יחוו קושי; אבל אם אני משדרת חלוציות, שמחה, התלהבות ודבקות במשימה, זה בדיוק התדר שעובר אליהם"
"נכון שקל יותר להבין מעבר ישיר אל רצועת עזה ביום פקודה, אבל מבחינתנו הצעדים המעשיים בשטח הם שיוצרים את המוכנות האמיתית ואת הלחץ הציבורי הנכון". המעבר לתחנת הביניים, מתברר, נולד גם מתוך תובנה פרקטית עמוקה על טבעם של שינויים. "ראיתי כמה זמן לקח לי להתאקלם בעצמי: להחליף מקומות עבודה, למצוא מסגרות לימוד חדשות לילדים – אלו תהליכים שלוקחים חודשים", היא מסבירה.
"כאשר המעבר לעזה יתאפשר בעזרת ה', הוא יביא איתו ממילא את הקשיים והאתגרים המורכבים של עצם ההתיישבות החדשה. לפחות את שלב ההתאקלמות הלוגיסטית, את הבית שלי ואת המיטה שלי, כבר יש לי פה, קרוב לגבול. אנחנו מוכנים לתנועה. זהו צעד לא-טריוויאלי, אבל הרגשנו שזה פשוט נדרש. זה משמעותי בדרך ליעד, ואנחנו עושים כל מה שבכוחותינו כדי להביא לידי הקמת ההתיישבות".
החלוציות הזו אינה חפה ממחירים יום-יומיים, אך שלומית מסרבת להתרגש מהם או להפוך אותם לסיפור המרכזי. "להחליף מקומות עבודה ומוסדות חינוך זה בהחלט מאתגר", היא מודה. "היום אני נוסעת 45 דקות לכל כיוון כדי להגיע לעבודה. אני יודעת שיש בקרב קוראי 'עולם קטן' אנשים שנוסעים הרבה יותר מזה, וזה לא יפתיע אותם, אבל ממני זה דורש התארגנות אחרת לגמרי. למרות זאת זה שווה את זה. אני לא מסתכלת על המציאות במשקפיים של כאן ועכשיו אלא כחלק מתהליך היסטורי גדול".
מה אורך הרוח הנדרש? הרי המעבר יכול לקרות מחר, אך עלול גם להתעכב זמן רב.
"אנחנו משתדלים לדייק את עצמנו בכל עת לעשייה למען גאולת ישראל. אנחנו בוחנים מה נכון ומדויק לנו לפעול כמשפחה בכל שלב. כרגע המגורים כאן הם הדבר הנכון לנו, ואנו מאמינים ומקווים שזה יקרה בקרוב ובקלות. ואם בסופו של דבר המציאות הפוליטית תתעכב? נמשיך לפעול למען ההתיישבות בעזה בדרכים אחרות. המגורים הפיזיים הם רק כלי אחד במערכה שלמה".
בינתיים המגורים באתר הזמני נוכחים בכל רגע בחיים של משפחת דחבש. "זה מעסיק אותנו בלי הפסקה, אפילו ברמה הכי יום-יומית: אנשים שואלים אותי איפה אני גרה, ומשם מתפתחת שיחה", מספרת שלומית. "בכל יום רביעי חברי הגרעין עוזבים הכול, מוציאים את הילדים ממסגרות החינוך ונוסעים יחד לאתר חץ שחור או לנקודות אחרות הסמוכות לגדר כדי להמשיך ולהרים את הקריאה הציבורית. כשהתגוררנו בדימונה השותפות הזו דרשה מאיתנו נסיעות ארוכות ומאמץ לוגיסטי אדיר. היום אנחנו פשוט שם, סביב עזה, חיים את האירוע".
חופשת הקיץ והחופש הגדול שכבר כאן אינם זמן למנוחה לחברי הגרעין אלא הזדמנות להגברת קצב הפעילות. "אנחנו עורכים ישיבות שוטפות כדי לתכנן כיצד לנצל את ימי הקיץ להרמת הקריאה הציבורית, לצד שבתות שטח שאנו מארגנים. רק לאחרונה, בשבת פרשת שלח, שבת ארץ ישראל, ערכנו שבת שטח המונית ב'חץ שחור', קרוב מאוד לעזה, עם משפחות רבות ובני נוער מתנועת נחלה.
"הצבא כבר שולט בשטח, והנושא חונה כעת כולו בזירה המדינית", היא מאבחנת. "רק לאחרונה עלתה לדיון בוועדת השרים לחקיקה הצעת החוק של חברת הכנסת לימור סון הר-מלך וסיעת עוצמה יהודית לביטול חוק ההתנתקות בחבל עזה, כדי להתיר בחוק נוכחות יהודית באזור. ההצעה הזו לא נדחתה; ראש הממשלה נתניהו ביקש להוריד אותה זמנית מסדר היום.
"מבחינתנו זה סימן מובהק שהלחץ הציבורי מהשטח עובד חזק מאוד. נתניהו מבין היטב לאן הרוח נושבת ויודע שאם החוק יגיע להצבעה, הוא יעבור. דבר כזה אפילו שנה אחת אחורה, לא היה עולה על הדעת. הפרי המדיני מתחיל להבשיל, וצריך עוד מאמץ קטן כדי שהחוק יעבור והדרך להתיישבות תיפתח באופן רשמי.
"אנחנו בדרך, אין לנו ספק שזה יקרה ושנחזור לשם", היא מסכמת באופטימיות. "אנחנו קוראים לעם ישראל להשתתף במאמץ הזה, כל אחד בתחומו, בנישה שלו ובכלי העבודה העומדים לרשותו: לדבר על הנושא, להעלות את המודעות או להפעיל קשרים פוליטיים וציבוריים. אנחנו זקוקים כעת לריכוז מאמץ לאומי כדי להשלים את המשימה ולהחזיר את עם ישראל לחבל עזה".
