חידוש הלחימה נגד החיזבאללה הביא רצף של אמירות מצד אנשי ציבור על כך שהגבול הצפוני של מדינת ישראל צריך להתקדם עוד צפונה ולעמוד על נהר הליטאני. הרעיון של הזזת הגבול אולי נראה מוזר לאחר שלושה דורות שהתרגלו לגבול הקיים מאז קום המדינה, אבל למעשה אין חידוש בדרישה ששטח מדינת ישראל יגיע עד הנהר. כך למשל, בשנת 1919 ההסתדרות הציונית הגישה תכנית במסגרתה הגבול הצפוני של מדינת ישראל יעבור בנהר הליטאני. כמו שכתב המנהיג הציוני נחום סוקולוב:
"אין אנו תובעים את ארץ-ישראל הגדולה, כמו שהייתה במלכות שלמה, אלא את חלקת-הארץ, הנמשכת מדן ועד באר-שבע. היינו: מנהר ליטאני עד על-אריש (כך במקור), מערבה עד הים ומזרחה עד הירדן על גבול המדינה הערבית החדשה".
סוקולוב וההסתדרות הציונית לא המציאו את הגלגל. התכנית היא רק ביטוי לאמת היסטורית ששורשיה נטועים עמוק באדמת הגליל העליון ודרום מדינת לבנון של ימינו. מחקרים ארכיאולוגיים והלכתיים מוכיחים כי מה שאנו מכנים היום "דרום לבנון" הוא למעשה חלק מארץ ישראל ההיסטורית.
העדויות מהמקורות ומהשטח – גבולות ההתנחלות וימי הממלכה
המקרא מתאר בכמה מקומות את גבולות הארץ המובטחת – היא "ארץ ישראל השלמה". אף שקיימת מחלוקת באשר לזיהויו המדויק של הגבול הצפוני וישנן מספר גישות מרכזיות בנושא, מוסכם כי "גבולות ההבטחה" נמשכים הרחק צפונה מעבר לגבול הקיים כיום, וכי לאורך ההיסטוריה לא התקרבה השליטה היהודית בפועל אל גבולות אלו.
בתיאור המקראי של כיבושי יהושע במלחמת מלכי הצפון (יהושע י"א, י"ז) נאמר: "מִן־הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵּׂעִיר וְעַד־בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן" – כלומר, עד אזור המקביל בקירוב לקו שבין צידון לבעלבק של ימינו. עם זאת, כאשר מתוארת חלוקת הארץ לנחלות, האזור הצפון-מזרחי של שטח זה אינו מחולק והגבול הצפוני הממשי של נחלת שבט נפתלי מזוהה בנהר הליטאני.
בתחום נחלה זו נכללה העיר בית ענת, המזוהה עם הכפר עינתא שממזרח לבינת ג'ביל. יש הסוברים כי "ענת" אינו שם אביו של השופט שמגר, אלא מציין את מוצאו, ואף קיימת מסורת עממית המזהה את קברו בעיירה תבנין.
המחקר ההיסטורי-גיאוגרפי הצליח לזהות את האתרים הללו, ומצביע על כך שאזור זה – המזוהה כיום עם פעילות חיזבאללה – היה בעבר רצוף ביישובים יהודיים משגשגים
גבולות נחלת שבט אשר מתוארים ביתר פירוט (יהושע י"ט, כ"ז–ל'): "צָפֹנָה… עֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה וְעַד־עִיר מִבְצַר־צֹר וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה". "קנה" מזוהה עם הכפר קאנא, שהתפרסם בעקבות אירועים במבצע "ענבי זעם" (1996) ובמלחמת לבנון השנייה (2006), שבהם נטען על ידי חיזבאללה לפגיעה של צה"ל באזרחים. "חֹסָה" מזוהה באזור תל רשידיה, אף הוא מצפון לגבול הנוכחי.
בספר שופטים מופיעה רשימת ערים במישור החוף שלא נכבשו בידי שבט אשר, ומתואר כי בני השבט חיו "בקרב הכנעני יושב הארץ" – כלומר במישור החוף בין הערים שלא נכבשו ובעיקר בחלק המזרחי יותר של הנחלה – בהרי הגליל צפונה עד הליטאני.
עם גלות עשרת השבטים פסקה ההתיישבות היהודית בשטח, אך עם השיבה מהגלות היא התחדשה בעוצמה ובתקופת בית שני היה הגליל מיושב בצפיפות בידי יהודים. בכפר חצאביא, השוכן במורדות הצפון-מערביים של החרמון, התקיימה קהילה יהודית רציפה מאז ימי בית שני, וקהילה זו נחשבה כחלק מיהודי ארץ ישראל. במקורות מצויות עדויות לכך שיהודי חצאביא הקפידו על שמירת מצוות השמיטה. קהילה זו התקיימה עד למחצית השנייה של המאה ה-19, אז ננטש היישוב בעקבות עלילות דם נגד יהודי סוריה ולבנון, וחלק מתושביו עברו למושבה ראש פינה.
עד היכן השתרעה אחיזתם של היהודים בשטח בתקופה זו?
המקור הגיאוגרפי המפורט והמדויק ביותר בספרות חז"ל הוא ה"ברייתא דתחומין", המופיעה בכמה נוסחים (בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובמדרש דברים), ומגדירה את תחום "כל שהחזיקו עולי בבל". באופן בולט, הברייתא מפרטת את היישובים היהודיים דווקא לאורך הגבול הצפוני ביתר הרחבה מאשר בגבולות אחרים.
חשיבותו של מקור זה התחזקה עם גילוי הכתובת ההלכתית ברצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק ברחוב. כתובת זו אינה עוסקת בגבולות תאורטיים גרידא, אלא משקפת מציאות חיה, ומונה רשימת יישובים המגדירים את גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ, כגון שמיטה ומעשרות. בפסיפס מוזכרים לפחות תשעה יישובים יהודיים מתקופת בית שני, הנמצאים בשטח המוגדר כיום "דרום לבנון". המחקר ההיסטורי-גיאוגרפי הצליח לזהות את האתרים הללו, ומצביע על כך שאזור זה – המזוהה כיום עם פעילות חיזבאללה – היה בעבר רצוף ביישובים יהודיים משגשגים.
איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום?
כאשר משווים בין המפה המודרנית לבין המפה ההיסטורית המשתקפת מן הפסיפס, מתקבלת תמונה ברורה יותר. מחקרם של הפרופסורים רפאל פרנקל וישראל פינקלשטיין מזהה בשטח את האתרים הנזכרים בכתובת, ומשרטט קו גבול החודר לעומק שטחה של לבנון של ימינו. הגבול ההלכתי וההיסטורי של ארץ ישראל אינו נעצר בגבול המדיני העכשווי, אלא ממשיך צפונה, חוצה את רכסי ההרים ומגיע עד "ניקבתה דעיון" (באזור מרג' עיון). חיבור הנקודות המופיעות בברייתא ובפסיפס רחוב מראה כי האזור ההררי של ג'בל עמל היה חלק בלתי נפרד מתחום ההתיישבות היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.
שורשים היסטוריים וביטחוניים
גבולו הצפוני של היישוב היהודי בתקופת בית שני לא היה קבוע, אלא נע בין התרחבות לנסיגה כתלות בעוצמת השלטון. ייתכן שזהו ההסבר לפירוט החריג של גבול זה ב"ברייתא דתחומין": אזור בעל אוכלוסייה יהודית צפופה יחסית, אך היעדר גבול גיאוגרפי יציב חייב תיאור מדויק של תחום החיוב ההלכתי. הברייתא משקפת את שיא התפשטות היישוב היהודי בגליל – תקופה המזוהה עם ימי החשמונאים או שלטון בית הורדוס, שבה התקיימה ריבונות יהודית חזקה ויציבה. לאחר מכן באה נסיגה, לא מתוך בחירה אלא כתוצאה משינויים פוליטיים ולחצים חיצוניים.
אז, כמו היום, גבולות מדיניים וביטחוניים הכתיבו את המציאות היישובית. אולם, ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר ישנה ריבונות יהודית חזקה, האזורים השולטים הללו, ההרים והגבעות שמצפון לגליל המערבי, הופכים לחלק טבעי מהמרחב שלנו.
המסקנה: התיישבות בשטח בא תבוא!
מן האמור עולה כי האזור המכונה כיום "דרום לבנון" הוא חלק אינטגרלי מארץ ישראל. אין זו קריאה הנובעת מתפיסת גבולות ההבטחה הרחבים, אלא מדובר על חבל ארץ שנכבש בידי יהושע, נכלל בחלוקת הנחלות לשבטים, ואף לאחר גלות בית ראשון – עם חידוש ההתיישבות בידי עולי בבל – הוסיף להיחשב כחלק מארץ ישראל, ונהגו בו המצוות התלויות בארץ.
אם כן, הנתונים ההיסטוריים והארכיאולוגיים מצטרפים לחזון הציוני מ-1919 ויוצרים תמונה ברורה: ניתוק הגליל העליון מהמשכו הטבעי בדרום לבנון הוא עיוות מוסרי, היסטורי וביטחוני.
מבחינה מוסרית, זוהי ארץ אבותינו, שבה קיימו יהודים את מצוות הארץ. מבחינה היסטורית, היישוב היהודי שגשג שם כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ונסוג רק בעקבות לחצים פוליטיים במאות מאוחרות יותר. מבחינה ביטחונית, כפי שהבינו החשמונאים וכפי שהבין גם סוקולוב – השליטה במרחב זה, "מנהר ליטאני… ועד הירדן", היא היא המפתח להגנה על תושבי הצפון.
אנו חברי תנועת "עורי צפון" אומרים בקול ברור: הביטחון וההיסטוריה צועדים יד ביד. מה שהיה נכון לימי בית שני ולימי ראשית הציונות, נכון שבעתיים היום. דרום הלבנון שלנו היא. עלינו לחזור ולהקים התיישבות יהודית בדרום הלבנון, ויפה שעה אחת קודם.
