הנה רשימת אירועים שהפכו לחוקי טבע בלתי מעורערים במדינת ישראל. בכל קיץ מגיע שבוע חמסין שמוגדר "השבוע החם ביותר בימיה של מדינת ישראל"; בעיצומו של החורף החזאים מזהירים מפני סופת שלגים חסרת תקדים שעושה את דרכה היישר אלינו (ולרוב מבריזה לבסוף ברגע האחרון), ובכל שנה ממונה פרויקטור חדש ל"טיפול בבעיית נוער הגבעות". אם נשפוט על פי התוצאות, נראה שעד כה ניסיונות הטיפול בבעיה לא נחלו הצלחה מסחררת, שכן מכמה עשרות זינק מספר הנערים למאות רבות.

זה קרה עד היום בכל פעם אחרי אירוע כלשהו שהתרחש ביהודה ושומרון. ישיבת ממשלה חמורת סבר הייתה מתכנסת, אנשי חינוך ועובדים סוציאליים היו מוזמנים להגיד את דברם, ובתום הישיבה הייתה הממשלה מאשרת תוכנית חדשה ותקציבים שמנים (ונזילים) למתן מענה חינוכי לתופעה, בתקווה להביא לידי מיגורה במהירות האפשרית. בכל פעם שאושרה תוכנית כזו צוין מייד לאחר מכן כי היא תהיה צעד משלים לפעולות אכיפה נוקשות שיבוצעו במקביל. היחס לנוער בפרט ולפעילות בגבעות בכלל היה כאל פעילות בלתי רצויה שמנהל נוער שוליים נושר. ומה עושים עם נוער נושר? כמובן, מנסים להצמיד לו אנשי חינוך שמתמחים ביצירת קשרים עם נוער כזה ופועלים להעבירו למסגרות מתאימות.

כך קיבלנו אחת לשנה-שנתיים עובדים סוציאליים חדשים שהגיעו רעננים ומלאי מרץ וניסו לעבור מגבעה לחברתה ולדבר על ליבו של הנוער הצעיר שהסתכל עליהם בתימהון. רבים מהפרויקטורים ומהעובדים, שלא היו אנשים רעים כלל, נשכחו גם מזיכרוני משום שעזבו אחרי זמן קצר, אך אספר דווקא על אחד מארגוני הרווחה שזכורים היטב עד היום לכל אחד משלושים הנערים שפעלו אז בגבעות. 

הם היו מתייצבים בפתח האוהל ומבקשים לשבת איתנו ל"קפה אהבה". כשסירבנו בנימוס והודענו שאיננו חפצים בקשר עימם, לבשו פרצוף נעלב

ארגון הרועה העברי נכנס לתפקידו מעט אחרי אירועי דומא ופרשת העינויים. הוא הורכב מאנשי חינוך ומטפלים שעסקו באילוף בעלי חיים והסתער בכל הכוח על המטרה: הוצאת בני הנוער מהגבעות. אלא שכבר במסמך ההיגוי של התוכנית, שנחשף בעיתון 'בשבע', היה ברור שהמחלקה נגד יהודים בשב"כ היא חלק מהפרויקט, וזה הביא לכישלונו עוד בטרם החל.

יום-יום הם היו מגיעים לשתי הגבעות היחידות ששכנו אז בבנימין ומנסים למצוא דרך כלשהי להתחבר אלינו. אינני עובד סוציאלי ומעולם לא עסקתי בחינוך, אך אני רוצה להאמין שהשיטות שפעלו בהן היו קרוב לוודאי משפיעות על נוער שוליים נושר. אולם שורש הבעיה היה שהנוער בגבעות פשוט לא היה כזה. הוא פעל מתוך בהירות הדרך ותחושת שליחות עמוקה, ולא ממש הבין למה מתעקשים לדבר איתו בשפה כזו. כתוצאה מכך סוג הטיפול שניסו לקדם היה כמו מתן תרופה לאדם בריא. הם היו מתייצבים בפתח האוהל ומבקשים לשבת איתנו ל"קפה אהבה". כשסירבנו בנימוס והודענו שאיננו חפצים בקשר עימם, לבשו פרצוף נעלב וישבו מתחת לעץ הקרוב ל"קפה שנאה". הם תפסו כלב שברח לאחת הגבעות והציעו לשחררו במחיר של 350 שקלים דמי הטיפול והכליאה או לחלופין תמורת ישיבה לקפה עם אחד הנערים. הם היו להוטים להצליח ובאו שוב ושוב אף שנדחו.

את הקשר ההדוק עם השב"כ נראה שמעולם לא ניסו ממש להסתיר. בגבעה שהתגוררתי בה פשטו צוותי משימה מיוחדים של ימ"ר ושל שב"כ אחת לכמה שעות, אך מעולם לא קרה שהופיעו בעת שאנשי הרועה העברי שהו במקום. הם היו יורדים, ורבע שעה לאחר מכן היו השוטרים שועטים במעלה הגבעה. הם לא בחלו גם בשימוש במידע שעלה מהאזנות למכשירי הטלפון שלנו. אחד הנערים סיפר על רצונו להביא כלב, ולמחרת התייצבו בגבעה אנשי הארגון עם כלב והציעו אותו לנערים. כשעלתה המחשבה לרכוש סוס, הגיעו במהירות רכזי הרועה העברי עם שני סוסים, רכבו במעגלים סביב הבית והפצירו בנו "לקחת סיבוב". 

הסיפור חזר באופן בוטה גם עם תרנגולים וכלל הבאה של לול לבנייה מהירה נוסף על ארבעת העופות. הצעה שעלתה בבדיחות הדעת באותם ימים הייתה שנגיד בטלפון שאם מישהו יספק לנו פינגווין, נסכים לעבור למוסד לנוער נושר, ונראה כמה נחושים שם בארגון ובמחלקה היהודית. כעבור זמן מה של פעילות לא מוצלחת הפסיק הארגון את פעילותו בגבעות, והתקציבים עברו לפרויקטור הבא. 

זה לא שאין מה לעזור לנערים בגבעות. להפך, יש המון מה לעזור, ונערים משוועים לזה, אך מדינת ישראל מפספסת פעם אחר פעם את עיקרי הדברים וחוזרת על כישלונות העבר

למה אני מספר לכם את כל זה? כי מלבד נוסטלגיה חביבה מימים עברו אפשר וצריך ללמוד מזה המון. זה לא שאין מה לעזור לנערים בגבעות. להפך, יש המון מה לעזור, ונערים משוועים לזה, אך מדינת ישראל מפספסת פעם אחר פעם את עיקרי הדברים וחוזרת על כישלונות העבר. פתרונות מהשורש נדחים לטובת כותרות שמצטלצלות יפה, ומי שנשלחים מטעם משרדי הממשלה לשטח סובלים מניתוק מרשים. השנה, אחרי לפחות עשור של הליכה במעגלים, נראה שנוצרה סוף סוף הזדמנות חדשה לשינוי אמיתי. למרבה הצער, היא כפסע מלהיות מוחמצת גם היא, ולכן החלטתי לפרסם את הטור הזה, שישב במגירה שבועות ארוכים.

דלתות נפתחות

לפני כשנה בישרו אתרי החדשות: "שר הביטחון החליט למנות פרויקטור חדש לטיפול בנוער הגבעות". לתפקיד נבחרה דמות בעלת פרופיל מרשים. אביחי תנעמי, אלוף-משנה במילואים ואיש חינוך בשנים האחרונות. ההצלחה נראתה מבטיחה. הפרשנים החלו לדון בסיכויי הצלחתו, צייצנים בטוויטר מיהרו לעקוץ, ואנשי השמאל גינו את בחירת האפיק החינוכי על פני החמרת הענישה. 

בגבעות קיבלו זאת בפיהוק. כולם כבר חוו על בשרם את הניסיונות הקודמים שהתמקדו יותר בחינוך מחדש ופחות בעזרה בפתרונות חינוכיים אמיתיים למי שזקוק לכך, והרושם הראשוני בקרב הנוער היה שזה עוד מאותו דבר. 

אני לעומת תושבים אחרים סברתי אחרת. בניגוד לפרויקטורים הקודמים, שפעלו תחת השב"כ ומשרדי רווחה למיניהם, ודעתם החיובית על הגבעות הייתה לכל הפחות מוטלת בספק, כאן מי שעומד מאחורי המינוי הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ, איש אוהב התיישבות שכבר הוכיח שהוא בעל עמוד שדרה ערכי כשביטל את המעצרים המנהליים. שווה לנסות לתת לו צ'אנס, אמרתי לכמה חברים. 

אחרי שבוע נפגשנו עם תנעמי בפעם הראשונה בביתי על כוס קפה. כדי להפיג את החששות של בני הנוער שאלתי אותו מייד בפתח השיחה שתי שאלות: אם בכוונתו לנהל קשר עם המחלקה היהודית בשב"כ וכיצד הוא רואה את תפקידו כלפי הנוער, ואם מטרתו היא להוציא את הנוער מהגבעות ולהביא להפסקת פעילותם, או שברצונו להעניק להם כלים להתפתחות אישית נכונה במקום שהם נמצאים בו ועוסקים בשליחותם החשובה. 

תנעמי השיב מייד: איני עובד בשיתוף פעולה עם השב"כ במסגרת התפקיד, ובעיניי הנוער פה הוא חלוץ, ערכי ואיכותי, ותפקידי הוא לסייע לו בהתפתחות אישית ובניתובו לאפיקי פעילות חיוביים בהתיישבות החלוצית. בהמשך הסביר שלנגד עיניו עומדות שתי מטרות נוספות מלבד הענקת כלים והשכלה לנוער: השבת האמון ברשויות המדינה והימנעות מלקיחת החוק לידיים במציאות הביטחונית המורכבת ביהודה ושומרון. 

מדהים, אמרתי. מצאת לך שותף שפועל בדיוק למען המטרה הזו כבר כמה שנים. רק תנאי אחד הצבתי לו: יש להגיע לנוער בענווה ולגעת בשורשי הבעיה. בנסיעות הארוכות בין גבעה לגבעה פרסתי לפניו סקירה ארוכה של המצב בגבעות בעשור האחרון וסיפרתי על ההצלחות ועל האתגרים שלנו בנושאים הללו, שטורדים את מנוחתו. בתחילה היה היחס כלפי הפרויקטור חשדני, ואף אני זכיתי ללא מעט "ברכות ואיחולים" כשהופעתי בחברתו, אך לאט לאט פתחו בפניו גבעות רבות את דלתן.

 מי שעומד מאחורי המינוי הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ, איש אוהב התיישבות שכבר הוכיח שהוא בעל עמוד שדרה ערכי כשביטל את המעצרים המנהליים. שווה לנסות לתת לו צ'אנס

נער לא נולד מנוכר ניכור עמוק לרשויות המדינה, הסברתי לו את המובן מאליו. תחושת הרדיפה וחוסר האמון שמחזיק היום כל נער בגבעות היא תוצאה של מציאות קשה שהוטחה בפניו ושל אירועים מטלטלים שחוו הנערים שקדמו לו: אלימות משטרתית קשה, הרס ברוטלי חוזר ונשנה בשמחה לאיד, מעצרי שווא על לא-דבר, כוחות צבא שנשלחים אף הם למשימות פינוי ורדיפה שיטתית שהתנהלה גם כשאותם נערים עשו את הדבר הציוני ביותר של הפרחת השממה ורעיית צאן. 

בצדק או שלא בצדק, נער שחווה שנים על בשרו עשרות מפגשים עוינים עם שוטרים שראו בו אויב, אך מתבקש שהיחס שלו יהיה הדדי. כשנער רואה שצה"ל נשלח לפנות יהודים, דוחה את חבריו מגיוס בשל השתייכותם לגבעות ומתבטא בתקשורת בעוינות כלפי הציבור שהוא משתייך אליו, סיכוי סביר שיעדיף להימנע בכל דרך מלהצטרף בעצמו אל אותו צבא. 

התירוץ של מערכת הביטחון לאותה רדיפה כולל תמיד משפטים על "מניעת אלימות", אך כשנער רואה בעיניו שנקודת ההתיישבות שהקים מפונה שוב ושוב גם אם שום אירוע אלימות לא יצא ממנה והבנייה הערבית סביבו עומדת ללא פגע, שום כותרת לא תשכנע אותו שיש סיבה לכך מלבד שנאת מתיישבים. 

בניין האמון

הפתרון השורשי לחוסר האמון הזה, שנבנה שנים שכבה אחר שכבה, הוא שינוי היחס של מערכת הביטחון להתיישבות החלוצית. נתתי לתנעמי לראות בעיניים שורת דוגמאות חיות: במקומות שצה"ל והמשטרה שינו בהם את היחס, חיש מהר נרקם קשר חם בינם ובין הנוער, והוא תורגם לשיתופי פעולה רבים. מראות של שוטר או מ"פ ששותים קפה עם נערים, שהיו בגדר דמיון באותה גבעה עד לפני חודשים אחדים, היו לחלק טבעי מהשגרה. יש עוד כברת דרך ארוכה לעבור והרבה מה לשפר, הדגשתי, אבל עם ההצלחה שכבר ניכרת במקומות רבים אי אפשר להתווכח. תפקידנו הוא להעצים את זה.

הקשר הזה כבר הוליד פעמים רבות פתרון לבעיה השנייה. לקיחת החוק לידיים, או כפי שיגדירו זאת רבים, לקיחת הביטחון האישי בידיים. בניגוד למה שנוטים לחשוב, כמעט אין בנמצא נער בהתיישבות שיקום בבוקר יום בהיר וירד מהגבעה להכות ערבים רק בשביל הכיף. כל מעשה כזה כרוך בסיכון להיפצע או חמור מכך, וכמובן בשלילת חירות ובמעצרים. כל נער יודע זאת היטב, ואם בחר לעשות זאת, כנראה בעיניו המצב הקיים היה מסוכן יותר מהסיכונים הכרוכים בפעולה עצמאית. 

התחושה הזאת, שאי אפשר להתכחש אליה, נובעת מהפקרות ארוכת שנים ביהודה ושומרון, שלמרות שינויים מבורכים עדיין קיימת – ובגדול. אם כבר שעה אחרי שיהודי נרצח בצומת הסמוך האויב שב לשגרת יומו, לשום נער בעל ראייה מפוכחת לא תשנה כותרת של "המעגל נסגר עם לכידתו של המחבל". כשנער שהותקף בעת שרעה את צאנו רואה את אותו מחבל יום למחרת מסתובב שוב בשטח, שום דיבורים על "משילות איתנה" לא ישכנעו אותו שדמו אינו הפקר. וכשזה קורה שוב ושוב ושוב מול העיניים של אותם נערים, שרואים כיצד תלונות שמוגשות נסגרות בתוך שבוע וצבא שמוקפץ מסתפק בסריקות עקרות וקצרות ושב כלעומת שבא, התובנה שמחלחלת אצלם היא "אם אין אני לי – מי לי". אין מנוס מלדאוג לביטחוננו בכוחות עצמנו. 

כמי שניסה עשרות פעמים בשנים האחרונות לשכנע בני נוער לפנות לרשויות המדינה וללכת להגיש תלונות במשטרה, אין מתסכל יותר לנער שניאות לבסוף לעשות זאת, מלקבל למכשיר הטלפון שבוע בלבד לאחר האירוע הודעה שמבשרת שהתיק נסגר. "אתה רואה? בשביל מה צריך את זה, אנחנו לא מעניינים אותם", הטיחו בי נערים בתסכול. המציאות הייתה חזקה ובלתי ניתנת לערעור, והנזק הרוחבי שנוצר בכל פעם היה עצום. נער שדלת נטרקה בפניו איבד לא רק את האמון בעצמו, אלא גרם לאיבוד אמון אוטומטי אצל עשרות חבריו שהמתינו בספקנות לראות מה יקרה. 

המזל הוא שההשפעה הרוחבית פעלה גם לכיוון ההפוך. במקרה שהמשטרה או הצבא החליטו לטפל באירוע ברצינות, העניקו יחס אמפתי לרועים הפצועים ועצרו במהירות את הפורעים, הם קנו את אמונם של עשרות נערים לפעמים הבאות. 

נתתי לתנעמי דוגמה שצריכה להיות מודל למערכת הביטחון. בחודשים הראשונים להקמתה של גבעת שדה יונתן בבנימין, לפני כשלוש שנים, סבלה הגבעה מעשרות פיגועי ירי, ממטענים ומהתקפות אלימות על רועי הצאן. לא עבר שבוע בלי שרועה הצאן הותקף, והפורעים הערבים אפילו לא טרחו לכסות את פניהם. מח"ט הגזרה אז היה אליאב אלבז, שיחסו העוין להתיישבות נחשף בהמשך לעיני הציבור כולו. הוא התכחש לקיומם של הפיגועים, סירב לשלוח כוחות ומובן שלא ביצע מעצרים. פינויים בגבעה הוא דווקא עשה בשפע. 

ניסינו לפעול במישור המשטרתי, אולם גם שם תלונות שהגשנו נגרסו בזו אחר זו. אף מחבל אחד לא נעצר, ואותם תוקפים באו שוב ושוב. התסכול והזעם בקרב בני הנוער והרועים בגבעה היה עצום, עד שיום אחד הם הודיעו לי שזהו, הם לא הולכים להגיש עוד תלונות וגם לא לדווח לשום גורם צבאי על שום אירוע. מהר מאוד עברה ההחלטה לגבעות נוספות, וכולם הביעו ייאוש מהפעילות באפיק הזה.

על התקופה הסיוטית הזאת אולי עוד ארחיב בעתיד, אבל הגבעה צלחה אותה איכשהו. שנה חלפה, ובדרגי השטח באזור חלו תמורות חיוביות. מח"ט חדש מונה, וגם רוח המפקד בתחנת משטרת בנימין השתנתה מן הקצה לקצה. כולם הביעו נכונות לטפל בנחישות באירועי טרור וממש דחפו לשיתוף פעולה. בתקיפה הבאה שהתרחשה הסכים רועה הצאן לאחר שכנועים לעשות השתדלות ונסע לתחנת המשטרה מגובה בתיעוד האירוע. מעצר התוקפים שהגיע כעבור ימים אחדים הפתיע לא רק אותו אלא את תושבי הגבעה כולה. כשהדבר חזר ונשנה ונערים חזו בקסם של טלפון למ"פ ותלונה במשטרה שאשכרה מביאים למעצרם של התוקפים, הרצון לקשר עם המערכות התרחב במהירות לגבעות נוספות באזור. 

לך, בניגוד לקודמיך בתפקיד, יש סיכויי הצלחה גדולים הרבה יותר, אמרתי לתנעמי, משום שאתה בא גם מעולמה של מערכת הביטחון ובעל סמכות מהדרג המדיני. מי אם לא שר הביטחון יוכל להשפיע על מדיניות כזאת, שתגרום מהר מאוד לצמצום דרסטי של פעולות אזרחיות יזומות ולהשבת האמון בקרב הנוער. עד היום ניסו כולם לפעול במישור הרווחה, אולם אתה הראשון שביכולתו לטפל בכל המישורים, ששלובים זה בזה. 

זוהי הדרך לפתרון מהשורש שיחתום עליה כל גורם שמחובר באמת לשטח, אך אם תנסה לשים פלסטרים או לנסות להקים "תוכניות חינוך" במקום בלי לטפל בשורש הבעיה, התרעתי בפניו, הדבר משול לבניית בית חולים מתחת לגשר או למימון טיפולים פסיכולוגיים לילד ממשפחה מתעללת בלי להפסיק את ההתעללות עצמה.

אין מה להפסיד

החודשים חלפו, הפרויקטור המשיך לעמוד מול הגורמים השונים ולנסות לקדם את תוכניתו, אך המצב ביהודה ושומרון הלך והידרדר בדיוק לכיוון ההפוך. ההתנהלות השקולה למדי של מערכת הביטחון התחלפה בהשתוללות חסרת הבחנה של פיל בחנות חרסינה, והרדיפה שבה והכתה בכל מקום. שוב חזרו מסעות הרס גם ואפילו בעיקר במקומות שהנוער עסק בפעילות חלוצית נטו. פינויים התרחשו בעיצומה של השבת, וצווי שטח צבאי סגור הוחזרו לשימוש ביתר שאת וגררו מעצרים וכתבי אישום על לא-דבר. מערכת הביטחון עשתה כל שביכולתה כדי להעביר מסר לנוער: לא משנה מה תעשו, גם אם זו הפעילות הכי ציונית שיש, אנו רואים בכם עבריינים. השיא היה החרמת עדרי הצאן – אירוע שטלטל מן הקצה לקצה את הגבעות והחוות וכמעט לא דובר בציבור הרחב. 

מחאה נרחבת נגד החרמת העדרים

במערכה על שטחי יהודה ושומרון יש שני אפיקי פעולה. האחד הוא גירוש האויב בכוח הזרוע, והשני הוא תפיסת השטח באמצעות נוכחות והתיישבות, היאחזות איתנה בקרקע, גאולת האדמות ושמירה עליהן באמצעות עדרי צאן. שנים פעלו כלל הרשויות לניתוב הנוער לאפיק השני, שנתפס בעיני כולם האפיק החיובי. רעיית צאן הייתה הכלי המרכזי בשיטה הזו והביאה לשמירתם בידיים יהודיות של יותר ממיליון דונמים. גם ברעיית הצאן התרחשו אירועי טרור אלימים מפעם לפעם, משום שהאויב לא זנח לרגע את שאיפותיו הרצחניות, אך הנוער מצידו עסק בטיפול בעדר, ואם נדרש לפעול, זה היה להגנה עצמית. 

המצב ביהודה ושומרון הלך והידרדר בדיוק לכיוון ההפוך. ההתנהלות השקולה למדי של מערכת הביטחון התחלפה בהשתוללות חסרת הבחנה של פיל בחנות חרסינה

אני יכול להעיד מהיכרות אישית שדווקא אפיק הפעולה הראשון קרץ תמיד לנערים יותר מהעברת חודשים ושנים ברעיית צאן משמימה בשטח, אך בשל יעילותה של השיטה היא הלכה וסחפה מאות נערים בכל שנה. עד שבאחד הלילות החליטו בפיקוד לנקוט צעד הרסני: כוחות מג"ב ומנהל אזרחי פשטו על גבעת מקנה אברהם בגוש עציון והחרימו לנגד עיניהם הנדהמות של הנערים את עדר הצאן של הגבעה, ששמר מדי יום על יותר מ-10,000 דונמים מפני השתלטות ערבית. שבועיים לאחר מכן הוחרם עדרה של גבעה אחרת בשומרון, ולאחריה עדר צאן נוסף של אחת החוות בבנימין. 

בתוך זמן קצר הגיע לחמישה מספר עדרי הצאן שהוחרמו. חלקם כבר הוחזרו לאחר מאבק משפטי של ארגון חוננו, אך התחושות בשטח נותרו קשות. האמירה שנשמעת שוב ושוב היא "אם גם ככה רודפים אותנו, בין שנרעה צאן ובין שנעשה דברים אחרים, כבר אין לנו מה להפסיד". 

גם אוזלת היד הביטחונית לנוכח תקיפות רועי הצאן הלכה והחריפה, ופורעים שנעצרים משוחררים בדלת מסתובבת. מרבית התוקפים אינם נעצרים כלל. בתקופות מסוימות התחושה ששררה בקרב הנוער הייתה שיש על מי לסמוך, אך כיום ירדה פלאים אפילו המוטיבציה להגיש תלונה או להזעיק את כוחות צה"ל במקרה של תקיפה במקום לטפל בפורעים בעצמם.

הזדמנות היסטורית

כמו שהדגשתי בתחילת הטור, אביחי תנעמי הוא יהודי יקר ובעל כוונות טובות. הוא רחוק מאוד מכל קודמיו ונראה שמעשיו נעשים לשם שמיים, אבל הוא פשוט אינו מבין את שדה הקרב שנכנס אליו, והעיקר אצלו עד לרגע זה חסר מן הספר. 

למראה קריסת האמון ושיתופי הפעולה שנבנו כאן בשנים עברו בעמל, בדם וביזע, עסק תנעמי בחודשים האחרונים בבניית מערכים חינוכיים מנותקים מהמצב. לפעילים שפנו אליו והתחננו לעזרתו בפתרון המצב בשטח סיפר בעיניים בורקות כי הצליח להשיג תקציב לבניית מוסד חדש שיסייע לנערים. התקציבים אינם מעניינים איש ומספקים אולי חמישה אחוזים מהפתרון, ניסו להסביר לו שוב ושוב, אך הוא נמנע מלהקשיב. הצעד המתבקש של עירוב מהיר של שר הביטחון, עצירת ההידרדרות, בלימת הפעולות ההרסניות ויישור המערכת למען פעילות משותפת ויצירת מרקם עבודה עדין עם הנוער לא נעשה אפילו בחלקו. היחס של הנוער כלפי הפרויקטור שב ונעשה חשדני ומנוכר.

הרס בבנימין: בתי חוות נוף המשכן נהרסו והעדר הוחרם | צפו

את הטור הזה נמנעתי מלפרסם שבועות ארוכים משום שסברתי שנכון לתת לכל הפחות מאה ימי חסד לכל גורם חיובי שנכנס לתמונה. אולם עד כה גם מאתיים ימים חלפו, והרכבת דוהרת בינתיים לכיוון ההפוך. אני כותב את הדברים הללו דווקא משום שאני מאמין שעוד לא אפסה תקווה. מה שנדרש משר הביטחון הוא בסך הכול הזזת הגה הספינה לכיוון הנכון, והכול ישתפר פלאים בתוך זמן קצר, אפילו בעשירית מהתקציב שאושר. ישראל כ"ץ, דברים גדולים רשומים על שמך. אל תחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו.