שאלה:

אני כותבת לכם באמת מתוך תסכול גדול:

הבת שלי בכיתה ט', התחילה השנה באולפנה שכולן אמרו לנו שהיא מדהימה:

בנות טובות, צוות מקסים, אווירה משפחתית. רק שאיכשהו, דווקא הבת שלי פשוט לא מוצאת שם את עצמה.

אין לה כמעט חברות.

בהפסקות היא מסתובבת במסדרונות, נכנסת לשירותים, לפעמים מתקשרת אליי ורק מחכה שאגיד לה לבוא הביתה.

גם בשיעורים קשה לה.

היא לא תמיד מבינה את החומר, מאבדת ריכוז, ולפעמים פשוט יוצאת מהכיתה בלי סיבה ברורה.

כל בוקר מתחיל במלחמה קטנה:

היא אומרת שאין לה כוח, שאין לה בשביל מה ללכת ושכולם מסתדרים חוץ ממנה. כשאני מנסה לעודד אותה, היא מתעצבנת ואומרת שאני לא מבינה כלום.

אני מסתכלת עליה ונשבר לי הלב. פעם הייתה ילדה שמחה, מלאה חיים וחברות, והיום היא נראית לי כבויה.

מצד אחד אני לא רוצה ללמד אותה לברוח מקשיים, ומצד שני כמה אפשר לבקש מילדה להישאר במקום שכל כך רע לה בו?

איך יודעים מתי לחזק אותה להישאר ומתי פשוט להקשיב לה ולחפש מקום אחר?

תשובה:

שלום

קראתי את השאלה שלך ודווקא משפט אחד תפס אותי במיוחד:

"פעם הייתה ילדה שמחה, מלאה חיים וחברות, והיום היא נראית לי כבויה".

כי בסופו של דבר, זה הסיפור כאן.

לא המסדרונות.

לא השיעורים שהיא מפסידה.

אפילו לא הטלפונים שמבקשים שתבואי לקחת אותה.

יש כאן נערה שמרגישה שהיא הולכת לאיבוד בתוך מקום שאמור היה להפוך לבית השני שלה.

ובגיל ההתבגרות, התחושה שאין לך מקום היא הרבה יותר מאשר חוסר נוחות.

לפעמים היא צובעת את כל היום.

אני רוצה להציע לך ארבע נקודות למחשבה.

1. לפני שמנסים להחזיר אותה לכיתה, צריך להחזיר לה את תחושת השייכות.

תחשבי לרגע על הבת שלך בהפסקה.

סביבה עשרות בנות.

חלקן צוחקות, אחרות יושבות בחבורות, מישהי מספרת משהו לחברה שלה.

ורק היא עומדת בצד ומנסה להיראות עסוקה בטלפון כדי שאף אחת לא תבחין שאין לה עם מי להיות.

את יודעת כמה אומץ נדרש מנערה להיכנס בכל בוקר מחדש למקום שבו היא מרגישה שקופה?

אנחנו המבוגרים נוטים לשאול: "למה היא לא נכנסת לשיעורים?"

אבל אולי השאלה הראשונה צריכה להיות:

"מה היא מרגישה כשהיא נכנסת לאולפנה?"

ילדה שמרגישה שייכת מסוגלת להתמודד גם עם שיעור משעמם ועם מבחן קשה. ילדה שמרגישה בודדה צריכה להשקיע כוחות עצומים רק כדי לעבור את היום.

ולכן המטרה הראשונה אינה לשפר ציונים. היא למצוא לה עוגן אנושי אחד. חברה אחת. מורה אחת. מישהי שתשמח לראות אותה בבוקר.

לפעמים קשר אחד קטן משנה מציאות שלמה.

2. אל תהפכי את הבית לעוד מקום שבו היא צריכה להוכיח שהיא בסדר.

אני יודע כמה מתבקש לשאול בכל אחר הצהריים: "נו, היום נכנסת לכל השיעורים? דיברת עם מישהי? למה שוב הסתובבת?"

אבל תחשבי מה היא שומעת.

גם בבית, המקום היחיד שבו היא יכולה להוריד את התיק ואת המסכה, מחכה לה עוד סדרת שאלות על הכישלון שלה.

נסי משהו אחר.

שבי לידה.

בלי הרצאות ובלי פתרונות.

תגידי לה:

"אני רואה שקשה לך.

אני לא חושבת שאת עצלנית או בעייתית.

אני רוצה להבין מה עובר עלייך, ואנחנו נמצא דרך להתמודד עם זה ביחד".

אל תמהרי למלא כל שתיקה.

יכול להיות שהיא תבכה. יכול להיות שתענה בעצבנות. ויכול להיות שלא תגיד שום דבר.

זה בסדר.

לפעמים לפני שנערה יכולה לספר לנו מה כואב לה, היא צריכה להיות בטוחה שלא נשפוט אותה על הכאב הזה.

3. האולפנה צריכה להפוך לשותפה אמיתית, ולא רק למי שמדווחת על היעדרויות.

אני מציע לך לקבוע פגישה עם המחנכת והיועצת.

לא פגישה שמתחילה בשאלה כמה שיעורים היא החסירה, אלא בשאלה איך מחזירים לה את הקרקע מתחת לרגליים.

בקשו לבנות תוכנית קטנה ומעשית לשבועיים הקרובים.

מי המבוגר שאליו היא יכולה לגשת כשקשה?

איך עוזרים לה ליצור קשר טבעי עם בנות אחרות?

באילו מקצועות היא זקוקה לתמיכה?

ומה עושים ברגע שהיא מרגישה צורך לברוח מהכיתה?

חשוב גם לברר בעדינות אם יש דחייה חברתית, חרם או פגיעה שלא סיפרה עליהם.

נערה שמסתובבת במסדרונות לא תמיד מזלזלת במסגרת. לפעמים היא פשוט לא יודעת איפה להניח את עצמה.

ואם הירידה במצב הרוח משמעותית ומתמשכת, חשוב לערב גם איש מקצוע מתאים ולא להסתפק בעידוד.

4. להישאר או לעבור? אל תתני לפחד מכישלון להכריע במקומכם.

אני רוצה לומר משהו שאולי חשוב במיוחד שתשמעי.

מעבר אולפנה אינו בהכרח בריחה.

והישארות אינה בהכרח גבורה.

השאלה היא לא מה יגידו השכנים, ולא האם יחשבו שהיא ויתרה מהר מדי.

השאלה היא באיזו סביבה הבת שלך תוכל לחזור להרגיש שייכת, ללמוד, לצמוח ולשמוח.

אפשר לתת לתהליך הזדמנות אמיתית, עם ליווי, יעדים ברורים ובדיקה מחודשת. אבל אם למרות מאמץ משמעותי היא ממשיכה להישחק, צריך לשקול ברצינות שינוי מסגרת.

ואל תשכחי לשאול גם אותה מה היא רוצה ומה לדעתה יכול לעזור.

כי יש הבדל עצום בין ילדה שמרגישה שמחליטים עליה לבין ילדה שמרגישה שהיא שותפה להחלטה.

ואמא יקרה, לסיום.

בעוד כמה שנים, הבת שלך כנראה לא תזכור באיזה יום הפסידה שיעור מתמטיקה או כמה פעמים הסתובבה במסדרון.

אבל היא עשויה לזכור היטב אם ברגע שבו הרגישה הכי לבד בעולם, היה מישהו שעמד לצידה.

אל תוותרי על הלימודים שלה.

אבל לפני הכול, אל תאבדי בדרך את הילדה.

כי הציון החשוב ביותר כרגע הוא לא בתעודה.

הוא בתחושה שלה שיש לה מקום בעולם.

ולא פחות חשוב:

הידיעה ושגם כשהדרך מסתבכת, היא לא צריכה לעבור אותה לבד.

בהצלחה!

אבינועם

מטעם קהילת ההורים: 'מתבגרים באהבה'