כניסת ההיסטורית של שמונה המשפחות לבתים ביריחו, וחידוש ההתיישבות היהודית שהתרחשה היום (רביעי) היא חזרתה של התיישבות יהודית עתיקה בעיר שנקראת: "טבורה של ארץ ישראל".
יריחו היא אחת מנקודות ההתיישבות העתיקות בעולם, ונחשבת ל"מנעולה של ארץ ישראל" בגלל מיקומה על מעבורות הירדן. בנוסף היא שוכנת כ־250 מטר מתחת לפני הים, כ־10 ק"מ מצפון לים המלח, ונחשבת העיר המיושבת הנמוכה בעולם. היא נחרבה בידי עם ישראל עם כניסתו לארץ והוקמה מחדש אחרי כאלף שנים. במקום הייתה עיר יהודית עד חורבה בידי הבבלים.
ההתיישבות היהודית ביריחו חודשה: יהודים נכנסו לשמונה בתים בעיר
בתקופה החשמונאית היא הפכה העיר לעיר גנים ולאחוזה מלכותית, ובימי הורדוס היא הייתה ארמון החורף האצולה הירושלמית. נקפוץ מאות שנים קדימה אל 1872, השלטון העות'מאני העמיד למכירה פומבית שני שלישים מאדמות יריחו, וקבוצת יהודים מירושלים התארגנה לרכוש אותן ואף בחרה לעיר את השם "פתח תקווה", בהשראת הנביא הושע.
השם פתח תקווה מוכר לכם? זה בגלל שהעסקה נפלה כשהסולטאן גילה שהקונים הם משקיעים אירופאים שסירבו לרשום את הקרקע על שם נתינים עות'מאניים, והציע סכום גבוה יותר. האדמה הפכה לאחוזת הסולטאן, והקבוצה רכשה אדמות בשפלה והקימה שם את פתח תקווה. ב־1893 ניסו ארבע משפחות להתיישב על אדמת הסולטאן ליד העיר, ובתקופת המנדט נותרו בה יהודים בודדים, בהם משפחת מזרחי והרופאה ד"ר אולגה פיינברג.
גם הם עזבו, כך לפי הערך, אחרי שהותקפו פעמים אחדות בידי ערבים בימי המאורעות, ופיינברג עזבה ב־1938. בשנת התשל"ד הוקם גרעין יריחו, שניסה להקים התיישבות יהודית בעיר. בתחילת שנת תשל"ח, הוסבה פעילותו של הגרעין להקמת היישוב מצפה יריחו, ונפסקו המאמצים להתיישב ביריחו.
למרות חוסר ההצלחה בהקמת יישוב קבע בעיר, התקיימה התיישבות יהודית סביב וכןבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל", שהוקם במאה השביעית לספירה. המקום התגלה בחפירות ב־1936 מטעם מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. רצפת הפסיפס, בגודל 10 על 13 מטר, כוללת מנורת שבעת הקנים עם שופר ולולב, ומתחתיה הכתובת שנתנה לאתר את שמו. הייחוד של בית הכנסת או היעדר דמות אדם או חיה בפסיפס.
נטישת בית הכנסת ביריחו
לצד הפסיפס נמצאה כתובת הודיה בארמית לבני הקהילה שמימנו אותו, ועותקים של הפסיפס מוצגים כיום גם בכוכב השחר, במבואות יריחו ובמוזיאון השומרוני הטוב אחרי מלחמת ששת הימים החלו ישראלים להגיע לאתר, שעל גביו בנה תושב מקומי בית וגבה דמי כניסה. ב־1982 הופקעו שני דונם לצורכי ארכאולוגיה, וב־1986 רשות הגנים הלאומיים רכשה את הבניין והוקם בו מניין קבוע.
בראשית שנות ה־90 התפתחה במקום ישיבה. אחרי הסכמי אוסלו ביקש רבין בתחילה לסגור אותה, אך לחצים של חנן פורת, אלוף פיקוד מרכז נחמיה תמרי, הרב הראשי דאז ישראל מאיר לאו ואחרים הביאו לביטול ההחלטה. האתר נשאר בשליטה ישראלית במסגרת הסכם קהיר ב־1994, בהסדר שהיווה בהמשך תקדים לישיבת קבר יוסף.
ההסדר לא החזיק מעמד. בליל ה־12 באוקטובר 2000 פרצו פורעים לישיבה, השחיתו סידורים וריהוט והציתו את הקומה השנייה. ספר התורה ניצל מכספת במחסן שליד הפסיפס, וזאת רק אחרי שהצבא סירב להיכנס ליריחו וההוראות לפתיחת הכספת הועברו לפלסטינים בקשר. הספר שוכן היום ביישוב בית חגלה הסמוך, בשנים האחרונות חודשו הכניסות היהודיות למקום בדומה לקבר יוסף ללא נוכחות קבע.
