אי אז בימי אוסלו המופקרים נדדה שנתו של יאסר ערפאת. בלילה שלפני חתימת ההסכם החגיגי עבר רב המרצחים שוב ושוב על המפות והמהם בחוסר שביעות רצון. תוכניתו להקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון התבססה על יצירת רצפים טריטוריאליים ערבים, ומבט בחלוקה העתידית הבהיר לו כי עדיין יש כמה חורים שעלולים לסכל את המזימה. 

רשת אינטרנט טרם הייתה אז, ולכן מיהר ערפאת לקרוא לעוזרו האישי, הגנרל יחיא עבד אל-ראזק, וביקשו לרוץ למלון הסמוך, שבאותה עת נם בו את שנתו תת-אלוף יום טוב סמיה, נציג המשא ומתן מטעם ממשלתו של רבין. השעה כבר הייתה שתיים אחר חצות, וסמיה המנומנם ניגש לפתוח את הדלת כשתחתונים בלבד לגופו. 

"ערפאת דורש השלמות ותיקונים במפות", הודיע הגנרל הערבי, וסמיה – בלי לבקש אישור קבינט או אפילו להרים שיחת טלפון לדרג המדיני – נתן לו מייד את מבוקשו ושב לישון. למחרת נחתמו הסכמי הדמים הללו, וה'שלום' פרץ לחיינו בדמות אינתיפאדה רצחנית בכל חלקי הארץ. הסיפור המטורף הזה, שהביא בספרו חגי הוברמן, ממחיש את ההפקרות המוחלטת שהתנהלה בה מדינת ישראל לנוכח צעדיו השטניים והמחושבים של מנהיג ארגון הטרור.

ההשלמות שדרש ערפאת ברגע האחרון לא היו סתם כמה נתחים נוספים מארץ ישראל. הן היו למעשה עורקים חיוניים לחיבור בין הגושים הערביים שיהפכו אותם מאיים נפרדים למדינה פלשתינית שלמה על פני כל יהודה ושומרון. אחת מהן הייתה רצועה של שטחי B שחיברה את שני חלקי המדינה הפלשתינית: גוש שכם-ג'נין בצפון השומרון וגוש סלפית-רמאללה בלב בנימין. 

שנים כמעט לא הרגישו במדינת ישראל את תוצאות המחטף שביצע ערפאת ברגע האחרון. דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים דאז, שניסתה לסלול את כביש גלעד בשומרון, אומנם נתקלה בקשיים מאחר ששטחו הוגדר פתאום שטח B כחלק מהרצועה שקיבל ערפאת, אך לאחר שצלחה את המשוכה הזאת הודות לנחישות שהפגינה, הלך ושקע הציבור בתרדמה עזה. 

אלא שבינתיים האויב ממש לא שקט אל שמריו. בחסות הריבונות שקיבל על האזור החל לפעול מתחת למכ"ם כדי לקבוע עובדות בשטח ולחתור במהירות אל היעד. מעטים היו שהזהירו מפני הסכנה ההולכת ומתעצמת, אך זעקתם נפלה על אוזניים ערלות. אחד מהם היה בניהו מלט הי"ד, שבשבוע שעבר נפל על משמרתו בקרב הגנה מפני אותה סכנה שהתריע עליה. 

טבעות חנק

עם חתימת הסכמי אוסלו נערכה ההתיישבות מחדש בזמן קצר בקווים אחוריים יותר. התנועה בערים הערביות הופסקה, כבישים עוקפים נסללו, והיישובים בגב ההר התרכזו ברצועות אורך ורוחב דקות מוקפות בשטחי A ו-B. כך נסלל בין השאר כביש גלעד כציר עוקף לשכם, שמחבר בין יצהר והר ברכה לקדומים ושבי שומרון. המחשבה הייתה שאם רק נתרחק מרחובותיה ההומים של שכם, שהפכו לקן מרצחים, יוכלו התושבים היהודים לנסוע בשקט ובבטחה, ואילו הערבים יישארו הרחק מאחור בקסבה הצפופה. 

מגדל מים הוקם, רשת חשמל נפרסה, ועל כל פרויקט נתלה שלט הוקרה לאחת המדינות האירופיות שריפדה את המהלך בתקציבים שמנים

למרבה ההפתעה נאלץ עם ישראל לגלות שלערפאת היו תוכניות אחרות. הוא כבר צפה למרחוק את המהלכים הבאים ועשה הכול כדי להבטיח שזרועותיו הארוכות יתפשטו גם לכביש העוקף שנסלל וגם לזה שיבוא אחריו. באותו מחטף בליל ההסכם קיבל ערפאת מסדרון ארוך של שטחי B, מפאתי שכם ועד למרחק נגיעה מהעיר אריאל ושכנתה הערבית סלפית. 

לפי ההסכמים, סמכויות הבנייה בשטח B נתונות כולן בידי הרשות הפלשתינית, וכך למעשה תכנן ערפאת לחבר בפועל את שני הגושים הערביים הללו. בין היישובים יצהר, קדומים, עמנואל ואריאל, בחלקו המזרחי של נחל קנה, נוצר חור שחור. את התרחבות היישוב יצהר מנעו הכפרים מדמא, עצירא אל-קבליה ועוריף בטבעת חנק שיצרו. מכיוון אריאל החלו הכפרים זיתא, קירה וג'אמעין להתרחב צפונה, ומהצד השני החלה הרשות הפלשתינית בפרויקט מואץ להרחבת שכם ופרבריה עד לכביש גלעד. 

כבישי אספלט נסללו ברשת קורים על רכס סלע שחוצץ בין שכם לציר גלעד, ובנייני מגורים, ריקים ברובם, צצו כפטריות אחרי הגשם. מגדל מים הוקם, רשת חשמל נפרסה, ועל כל פרויקט נתלה שלט הוקרה לאחת המדינות האירופיות שריפדה את המהלך בתקציבים שמנים. משנה לשנה גלשו הכפרים מטה והגיעו עד לצידי הציר ממש. בכפר המרצחים תל אף הוקם מסגד בעל שני צריחים במרחק של מאתיים מטרים בקושי מהציר, ומעצי הזית הצפופים שניטעו מתחתיו ביצעו מחבלי הכפר פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה באופן תדיר. 

אט אט הוקף הכביש העוקף בבנייה ערבית, בדומה לכביש הישן, ולכן חרף הירידה היחסית בפיגועי האבנים באזורים רבים ביהודה ושומרון, ציר גלעד נותר זירת טרור קבועה. בחלקים הפנימיים יותר של הגוש הערבי רחשו חוליות טרור מסוכנות בהרבה בחצי היובל האחרון בשל היותו אקס-טריטוריה פלשתינית. 

עיר מקלט לרוצחים

חוליית המחבלים שביצעה את פיגוע הירי בפונדוק לפני כשנה וחצי, שנרצחו בו שלושה יהודים, בחרה את האזור הזה של מזרח נחל קנה למקום מקלט. שעות אחדות לאחר הפיגוע אותר רכבם של המחבלים זרוק בוואדי סמוך לכביש עצירא-אימאתין, ציר אסטרטגי חדש שפרצה הרשות הפלשתינית במרחב, אך המחבלים לא נתפסו חודשים ארוכים. כמוה גם חוליית תל הרצחנית, שפעלה לאורך שנים בתקופת האינתיפאדה השנייה והצליחה לבצע פיגועים בזה אחר זה בלי להיתפס, כיוון שניצלה את אותו מרחב למסתור ותקיפה מהעורף. 

החוליה, בהנהגת רב המרצחים נאסר עסידה, ארבה לרכב הביטחון של היישוב יצהר וירתה למוות בשני הסיירים, הראל בן נון ושלמה ליבמן הי"ד. לאחר הפיגוע נמלטו המחבלים למרחב נחל קנה, וכעבור כמה שנים הוציאו שני פיגועים מזוויעים נוספים ביישוב עמנואל בהפרש של חצי שנה: מטען חבלה רב-עוצמה שהופעל על אוטובוס ביציאה מהיישוב, ולאחריו ירי מסיבי והשלכת רימונים על כל מי שניסה להימלט. בשני הפיגועים יחד נרצחו 18 יהודים ונפצעו יותר מחמישים.

חמש שנים ניסה צה"ל ללכוד את חברי החוליה, שהכתה בכל פעם ביישוב אחר, אך הם נמלטו שוב ושוב וניצלו את שליטתם הבלעדית במרחב, שהיה ריק מיהודים. אחת לכמה חודשים הצליח צה"ל לשים את ידו על עוד כמה מחברי החוליה. גם ראש החוליה חוסל לבסוף, והאינתיפאדה כולה דעכה, אך שליטת הערבים בשטח נשארה איתנה. 

הגוש הזה של מזרח נחל קנה שכן בעינינו מעבר להרי החושך. הוא היה מרוחק מכל יישוב יהודי, ובשביל להגיע אליו נדרשנו לחצות את טבעת הכפרים

אומנם אנחנו, ילדי יצהר, חונכנו על תודעת חירות, סלדנו מהתכנסות בגדרות וטיילנו כבעלי בית עד פאתי הכפרים, אולם הגוש הזה של מזרח נחל קנה שכן בעינינו מעבר להרי החושך. הוא היה מרוחק מכל יישוב יהודי, ובשביל להגיע אליו נדרשנו לחצות את טבעת הכפרים שהלכה והידקה את אחיזתה סביב יצהר. נאלצנו להשקיף מרחוק ולראות בעיניים כלות כיצד ההרים מתכסים בכבישים ערביים חדשים, במחצבות פיראטיות ובמבני פלישה טריים.

מורשת בניהו

את המצב המדאיג הזה ראה גם בניהו מלט הי"ד מחלון ביתו בחוות גלעד. לפני כשש שנים, בעקבות רצף אירועים ביטחוניים בהתיישבות החלוצית, הקים בניהו עם פעילים נוספים את פורום מאבק על כל דונם. הפורום, שגם אני זכיתי להיות חבר בו כמה שנים, פעל בשני מישורים: הקמת חמ"ל מודיעין לניטור אירועים והתארגנויות עוינות בזמן אמת מצד הרשות הפלשתינית, ואיסוף נתונים ומיפוי לצורך הסברה וחשיפה ציבורית של היקף הסכנה. 

הפורום פעל שנים בכל רחבי יהודה ושומרון, מצפון השומרון ועד הר חברון, אך מטבע הדברים בניהו, שהיה הרוח החיה בו, העניק משקל מיוחד לאזור הסמוך לביתו, גוש מזרח נחל קנה, שהיה לב תוכניתו של ערפאת. כבר לפני ארבע שנים תיעד בניהו באמצעות רחפן את הבנייה המתפשטת ברכס סלע והתריע שוב ושוב מפני הסכנה הטמונה בה. 

בעקבות התיעוד פרסמתי אז כתבת רוחב בנושא מעל דפי עיתון זה, קול קורא במדבר. בשנים האחרונות שב בניהו והזהיר מפני המתרחש במרחב בין יצהר לחוות גלעד. באמצעות בחשבון של הפורום בטוויטר הוא חשף סיורי תכנון שערכו בכירים ברשות הפלשתינית, בנייה ערבית שהוקמה על אתרים ארכאולוגיים ופלישה ערבית מואצת שהתקדמה כל העת. 

היהודים באים

כשהחלטנו במנהלת גבעות החזית לפני כשנה להתחיל להבקיע פנימה, אל הגושים הגדולים הריקים מיהודים, עלה מייד מרחב מזרח נחל קנה כיעד בעל עדיפות ראשונה. אחרי סדרת סיורים בשטח החלטנו להוציא ראש חץ מיצהר שיתקדם אט אט פנימה לעומק השטח. הנקודה הראשונה הוקמה בשיפולים המערביים של היישוב, סמוך לכביש עצירא-עוריף, וזכתה לשם מבוא קנה. את הנקודה ניהלה משפחת רום החלוצה, שהחליטה לעבור מגבעת שדה יונתן בבנימין למשימה הבאה, וצירפה אליה גרעין של בחורים נחושים. 

הערבים בציר לטשו עיניים בתדהמה בימים הראשונים למראה רועה צאן יהודי חוצה עם עדרו את הכביש, אולם התרגלו מהר מאוד ולא העזו לעשות מאומה. בה בעת עלתה משפחת סביר לנקודה נוספת שהחלה להבקיע מכיוון חוות גלעד. למקום נבחר השם גבעת ידידיה, על שם לוחם צה"ל ידידיה אליהו הי"ד. שלושה חודשים רעה עדר הצאן של מבוא קנה בקצהו של הנחל וכבש ברגליו דונם אחר דונם. 

בתחילת החורף הגיע הזמן לעבור לשלב הבא. משפחה אחרת נקראה להחליף את משפחת רום בניהולה של מבוא קנה, וזו דילגה קדימה להר הבא לעומק השטח. על כיפה סלעית קטנה מעל הנחל, במרחק של שלושה קילומטרים מנקודת האם, היא תקעה את היתד הראשונה. המקום נקרא צאן אביעזר על שם מקומו בנחלת אביעזר, מראשי משפחות שבט מנשה. כדי לפרוץ את הדרך הראשונה לשם נדרשו כמה ימים טובים של עבודת מחפרון ושופל, שגם אחריה היה אפשר לנסוע בה רק ברכב 4×4. תשתית מים כמובן לא הייתה, ועל חשמל היה אפשר רק לחלום. 

ואז הגיע החורף במלוא עוצמתו. הכביש, שמאות מטרים ממנו התפתלו סמוך לתוואי הנחל, התמלא כולו במים ועלה על גדותיו. רכבי השטח של הגבעה שבקו חיים בזה אחר זה כשניסו לצלוח את הנחל בדרך ליישוב. תחילה הטנדר, אחריו הריינג'ר, ואז גם ג'יפ הגיבוי שהובא. כל עלייה למכולת הפכה למבצע בלתי אפשרי, ותושבי הגבעה נאלצו להשלים לבסוף עם היותם נצורים בימי סערה ולהיערך בהתאם מבעוד מועד. 

חודשים ארוכים עברו אנשי הגבעה בתנאי חורף קשים, אולם עמדו איתן ברוח ולא נשברו. וכמו כל קושי, גם כאן בסוף הפציעה השמש האביבית בקצה המנהרה. כביש מעט יותר נורמלי נסלל בזכות התגייסותם של מאות יהודים שתרמו מכספם, אוהל המגורים הדולף הוחלף בבית פאנל נורמלי, ושלוש משפחות נוספות הצטרפו לגרעין ההתיישבות. בתוך כמה חודשים הייתה הגבעה לעובדה מוגמרת בשטח, וגרמה לשינוי דרמטי במצב הביטחוני בנחל קנה. יהודים שבו לטייל באזור, טיולי טרקטורונים שחצו את המרחב כולו הפכו לדבר שבשגרה, ומערכת הביטחון גם היא החלה בשיתוף פעולה עם תושבי הגבעה לטפל במפגעים סביבתיים שפעלו ברכס עד אז בחסות ההפקרות. 

מיצהר החל נוצר רצף ממשי אל תוך הנחל, וכן מחוות גלעד, אך נותרו עוד כחמישה קילומטרים לחיבור סופי של הרצף המשולש עמנואל-יצהר-חוות גלעד כדי לסכל באופן מלא את תוכניתו של ערפאת. ברשות הפלשתינית, כך נראה, הבינו היטב את המהלך המתרקם והאיצו את ניסיונות ההשתלטות על הרכס שנותר באמצע. 

חודשים ארוכים עברו אנשי הגבעה בתנאי חורף קשים, אולם עמדו איתן ברוח ולא נשברו

תושבי הגבעות במרחב של מזרח קנה הזהירו בשבועות האחרונים כי קצב ההשתלטות הערבית עלול להקשות מאוד את השלמת הרצף, ועקבו בדאגה מדי יום אחר התרחבות הפלישות. בתשעה באב, לאחר שסיימו לכבות שרפה שפרצה עקב הצתה ערבית, הזהיר בניהו מלט את עוז יהודה רום מצאן אביעזר מפני פעילות הרשות הפלשתינית סמוך לגבעה: "חייבים להעלות בהקדם שתי נקודות קדימה כדי לעצור את זה, עוד קצת זמן זה עלול להיות מאוחר מדי". רום הסכים איתו, ושניהם נפרדו לאחר שקבעו כי ישוחחו שוב בימים הקרובים ויחשבו כיצד להחיש את הצעד. 

תיעוד גבורתו של בניהו מלט הי"ד נחשף

פחות מיממה לאחר מכן נפל בניהו כשקפץ להגן על קבוצת מטיילים שהותקפה. הקבוצה צעדה ברכס סלע ונלכדה בידי ערבים שצצו מבין הבנייה החדשה שגלשה לעבר הציר. סמוך למסגד החדש, שבניהו התריע מפניו, יידו המחבלים מטר אבנים לעבר המטיילים, ובניהו, שקפץ למקום עם רבש"ץ חוות גלעד והבחין כי החיילים שהגיעו לנקודה מתנהגים בהססנות ומסרבים לבצע ירי מציל חיים, החליט להסתער קדימה בעצמו. 

מחבלי כפר המרצחים תל היו מאומנים וחדורי מטרה, והפיגוע הסלים מהר. בניהו עוד הספיק לירות חמישה כדורים מאקדחו, לחסל את אחד המחבלים ולפצוע אחד נוסף לפחות, ואז התמוטט והחזיר את נשמתו לבוראה בסיומו של קרב הגבורה.

כבר בשעה הראשונה לאחר היוודע הבשורה הקשה היה ברור לכולנו מה צוואתו של בניהו שנותרה מהדהדת באוויר: השלמת המהלך לסיכול תוכניתו של ערפאת ימ"ש. כבר בתום השבעה, אחרי מרתון של האצת תוכניות ואיסוף ציוד שניהלנו, עלו לקרקע גרעינים לשתי נקודות החיבור ותקעו יתד בשטח. נוסף עליהן הוקמו עוד לא-פחות מעשר נקודות ההתיישבות אחרות באזור, אחת מהן במקום הפיגוע שנפל בו בניהו הי"ד. 

עוד דרך ארוכה נותרה עד לביסוס הגבעות הללו והפיכתן ליישובי קבע בעז"ה. קשיים רבים עוד יצוצו, וגם האויב סביר להניח לא ישב בחיבוק ידיים. אולם השלב הראשון בניתוק חלקי המדינה הפלשתינית הוכרע השבוע אחרי קרב איתנים. נוח על משכבך בשלום, בניהו. קיימנו את צוואתך, וכמו שאמרה אלמנתך בתום השבעה: "במקומך כבר באים אלפי אחרים ללחום ולכבוש עדי עד".